כבר יום וחצי שכואב לי הראש. קמתי בצאלים וכאב לי הראש. התפללתי וכאב לי הראש. אכלתי ארוחת בוקר וכאב לי הראש. הלכתי לטנקים וכאב לי הראש. שתיתי מים, אכלתי, אפילו התעפצתי לי באוטובוס מאופקים לבאר שבע ("אתה מילואים?" אמר לי הנהג, "מילואים זה בלי כסף", ואחר כך בבאר שבע הוא אמר "אם אתה רוצה להמשיך לישון זה עוד שלשה שקלים") וכאב לי הראש.
התבאסתי שכאב לי הראש. קיללתי את המילואים האלה, את החום, את התרגולות. קיללתי את הג'נטקס שלא התלבשה לי כמו שצריך, את השכפצ שהיה רטוב מזיעה, את הניסיון לישון שלא עלה יפה. העברתי את היום וחצי האחרונים במין בעסה כללית שכזו בתוך החול האינסופי והבטון של צאלים.
בארוחת הבוקר מישהו שאל אותי במה אני עובד. אני כותב, אמרתי. ומעביר סדנאות כתיבה. והולך טוב? הוא שאל, וגם שאל – מי הולך לסדנאות כתיבה? ואני אמרתי 'בני אדם', כי בתכל'ס אין איזשהו מכנה משותף למגיעים לסדנאות כתיבה. יש מכל הסוגים ומכל המינים. ואחר כך הלכתי לתרגל מה עושים כשיש שריפה במנוע ואיפה מניחים את המאריך חש"ן ושכחתי מזה עד שמישהו אחר מהפלוגה אמר 'ראיתי שהולך לך טוב עם הסדנאות, נכון?' ואני אמרתי כן, ברוך השם.
ועכשיו, אחרי הסדנה החד פעמית בירושלים ואחרי המרתון בתל אביב שהיה ביום שני, זה הכה בי שוב. שתיהן היו מלאות עד אפס מקום, ממש כך, וכמעט לא שמתי לזה לב. אני רוצה להגיד שלפעמים דברים קורים והם כל כך מסביבנו עד שאנחנו לא שמים לב לעצור ולהגיד עליהם 'תודה, זה לא מובן מאליו'.
אז הנה: זה לא מובן מאליו שאתם קוראים אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים שמחים לבוא לסדנאות. זה לא מובן מאליו שטוב להם בסדנאות. זה לא מובן מאליו שאנשים נרשמים שוב ושוב, שאני מצליח להתפרנס ממה שאני אוהב. זה לא מובן מאליו שהמשפחה שלי תומכת בי, שמרב תומכת, שהחברים מעודדים ועוזרים. שום דבר בתוך הסיפור הזה לא ברור.
אני כל כך רגיל לזה עד שכאב ראש סתמי – איזה צוואר חצי תפוס – גורם לי לבאסה. אבל זה סתם. זו טעות. כאבי ראש יש לכולם, אבל לא כולם זוכים לעבוד בעבודה שהם אוהבים. שום דבר פה לא רגיל, וזה ממש לא מובן מאליו. וזהו, רציתי להגיד לכם שאתם פלא. כל אחד ואחת מכם. תודה על זה.
—
ואם בא לכם לראות את הפתיחה למרתון הכתיבה, אז הנה זה כאן.
yehudagizbar.com 