פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.