פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

זו כנראה טעות.

פסיכולוגיה היא כמו דימוי. היא לא שגויה או נכונה, היא הכללה של המון התנהגויות אנושיות. היא אולי נכונה, ככזו, אבל היא עוזרת לנו להבין או לראות את התבניות שבהן המוני בני אדם מתנהגים, ולא את הצורה שבה אדם אחד, פרטי, מתנהג ביום יום. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. ואתם יודעים, כי אתם מכירים את עצמכם: אנחנו לא מתעצבנים כי יש לנו טראומת ילדות, אנחנו מתעצבנים כי הצפירות ברמזור שגעו אותנו. אנחנו חוששים מאהבה כי ההליכה אל הלא נודע מפחידה אותנו. אנחנו לוקחים החלטות לפי מה שנראה לנו כמו הדבר הכי הגיוני (לוגית או רגשית) לעשות כרגע.

הפסיכולוגיה יכולה לחקור את זה, אחר כך, אבל הדמות שלכם לא יכולה להתנהג ככה. ואם היא תתנהג ככה, היא תיראה לא אמינה. לא משנה כמה הצדקות פסיכולוגיות תצליחו להדביק אליה.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.

_______________
אני מזכיר ומזמין אתכם למרתון כתיבת הדמויות שלנו. זה יעזור לכן לדייק את התסריט של סרט הגמר שלכן, ויעזור לכם להתחיל סיפור (אם לא התחלתם עדיין), לסיים, או סתם להבין יותר טוב איך בני אדם חיים. בשביל מה אנחנו כותבים אם לא בשביל זה.

האיור של pascal kirchmair

מחשבה אחת על “פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

  1. הייתי מחלקת את כל האמור (וזה אולי מה שבעצם כתבת) ל-'לפני מעשה' ול-'אחרי מעשה'.
    מסכימה שלפני מעשה דמות לעולם לא תסביר את עצמה במניעים פסיכולוגיים, היא לא תגיד – 'אני עומדת עכשיו לצעוק על הבן שלי כי הוא האופן בו משפיל את אחותו מעלה בי כאבים מודחקים מההשפלות שספגתי בילדות'.
    לאחר מעשה לעומת זאת, דמות בהחלט תעצור רגע ותשאל את עצמה – 'מה לעזאזל הקפיץ אותי ככה?! למה צעקתי עכשיו כמו בהמה?! אה… ברור… זו הרגישות המוגזמת שלי להשפלות שמקורה בחוויות הילדות המוקדמת שלי'.
    נכון שלא כל דמות תעשה את זה, אבל יצא לי לפגוש כמה שכן.

    אהבתי

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s