דברים שלעולם לא אגיד בסיומה של סדנת כתיבה

אני רוצה לדבר רגע על דבר מה שקורה בסדנאות כתיבה מסוג כתיבה יוצרת. הוא לא הדבר היחיד שקורה בסדנאות כתיבה, ולמעשה הוא גם לא הדבר העיקרי שקורה בסדנאות הכתיבה, אבל הוא משהו שאני הולך איתו לאחרונה והוא חשוב לי. אני כותב אותו באורך הזה ומפרסם אותו, מפני שאני מקווה שהוא יהיה חשוב גם לכם.

אני  חושב שהנקודה הכי מדוייקת להתחיל בה היא הנקודה שבה מישהו אומר לך שהוא אוהב את מה שכתבת. הוא קרא בפייסבוק. הוא אומר את זה סתם בדרך במין מפגש מסדרון. יש לו כוס קפה ביד. הוא ממהר. אין הרבה מחשבה מאחורי מה שהוא אמר, אבל זה פועל עליך כמו קָטָלִיזָטוֹר. המחמאה מפעפעת פנימה ומתחילה לתסוס. אתה חושב: אולי אני באמת יודע לכתוב. אולי כדאי להמשיך. היא מפעפעת פנימה דווקא מפני שאחרי שסיימת לכתוב הסתכלת על הטקסט ואמרת 'זה לא מספיק טוב אבל אני לא יודע למה'. המחמאה מכסה לרגע את נקודת הפגיעות שבה אתה לא בטוח עד הסוף באיכות הכתיבה שלך, או במה שרצית להגיד, או ביכולת של המילים שלך להגיע לאנשים אחרים. לרגע אתה חושב שאתה מסוגל.

המחמאה גורמת לך להמשיך, והיא מניעה איזה גלגל: אתה ממשיך לכתוב ואנשים ממשיכים להחמיא. אם אתה אדם מסוג מסוים – וחלקינו, אכן, אנשים מהסוג הזה – אתה תסתפק במחמאות. מחמאות של משפחה, של חברים, של קולגות לעבודה. לאנשים לא אכפת להחמיא, אתה שמח לקבל מחמאות. לפעמים הם מכסות – מחפות לחלוטין על הנקודה שבה אתה לא בטוח לחלוטין אם אתה עצמך אוהב את מה שיצא. אם הוא נכון. אתה מתחיל להאמין למחמאות, ומסתפק בהן. כשאנשים אומרים לך 'אתה צריך לעשות עם זה משהו' ו'אולי תלך ללמוד משהו בתחום', אתה מאמין להם. חבר ממליץ לך על סדנת כתיבה שהוא היה בה, ואתה נרשם.

אבל אם אתה אדם מהסוג השני, יחד עם הכתיבה יתגלגל איזה היסוס תמידי: הכיוון שלך הותווה כבר אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה לצעוד בו. אם אתה מסוגל לצעוד בו. הצעדה – הכתיבה היומיומית, הסיזיפית, המאבק עם הטקסט – נדמית לך כמו הדבר הנכון לעשות ובה בעת כמו הדבר שאי אפשר לך לעשות. הקול הפנימי אומר אולי, האנשים בחוץ אומרים בטח, בוודאי. מה אכפת להם. הם לא צריכים להתמודד עם התוצאות. אם אתה באמת יודע לכתוב – מי באמת יודע לכתוב? מה זה ה'יודע' כאן? – אתה צריך לעשות עם זה משהו, מפני שעם כח גדול באה אחריות גדולה. מפני שאדם צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. וגם קצת, כך אתה חושד, מפני שעד כה לא הסתמן איזשהו כיוון אחר ככיוון שאותו אתה צריך לקחת בחיים.

אז אתה נרשם לסדנת כתיבה. אבל סדנת הכתיבה לא באה כמינוף. אתה לא אומר לעצמך 'אני אלך ללמוד כתיבה כדי לעשות עם זה משהו רציני'. סדנת הכתיבה באה קצת בשביל לתת מענה סופי להיסוס הזה, לשאלה האם זה טוב או לא. האם זה שווה התייחסות, ואם כן, איך להמשיך מכאן.  בתודעה שלך זה נראה בתור 'המנחה יגיד לי איך צריך לכתוב' או 'המנחה יגיד על מה צריך לכתוב' או משהו מעין זה. אתה אומר לעצמך – יש כאן מישהו מקצועי. הוא למד את התחום. הוא קרא. הוא יודע לתת שיפוט סופי לשאלה האם זה, כלומר הטקסט הזה – או, בניסוח אחר, הבחירה שאני רוצה לעשות עם החיים האלה – טוב או לא. האם זה מה שאני צריך לעשות. האם להתמסר.

יש עוד סוגי נרשמים לסדנאות, כמובן. אנשים מגיעים לסדנאות כדי לתת לעצמם זמן איכות עם עצמם, כדי לקבל השראה, כדי להפתח לכתיבה, כדי לפגוש אנשים מעניינים – בנים, בנות, בנים ובנות, דייט מהוסס בעשר בלילה, אחרי הסדנה, בפאב מקומי, אחר כך חברוּת, אולי חתונה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, מפני שהאנשים האלה לא באו לסדנה בשביל המנחה או בשביל המשוב, אלא בשביל עצמם. לא שזה רע, להפך. אבל לרגע, בהקשרים האלה, אני רוצה לדבר על עצמי, בתפקיד שלי כמנחה.

הנחיית קבוצות מקצועיות היא מקצוע שקל מאוד להדרדר ממנו ליוהרה. למעשה היוהרה תלויה בהגדרת התפקיד, באמירה 'אני יודע, אני מבין בתחום מסוים, בואו ללמוד ממני', ובהבנה שאנשים אכן מגיעים ללמוד ממך. כלומר, הם תופסים גם אותך כיודע. בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא, כלומר, מבין עד הסוף בתחום אותו אתה מנחה. אתה מתעסק בו כבר שנים, נכון, אבל עדיין נתפס מדי במערומיך. עדיין יש קשיים שאתה לא יודע לפתור, בעיות שאתה לא יודע איך להתמודד איתם, טקסטים קשים מדי, קלים מדי, מטופשים מדי, טובים מדי, כאלה שאתה לא מעז לגעת בהם מחשש שמא משהו יתקלקל. היוהרה היא מעגלית מכיון שהאישוש לתפקיד בא מבחוץ, מהקהל, ומה יותר פשוט מאשר לבוא ולספק לקהל את מה שהוא מבקש. במקרה הזה, מחמאות.

כאמור, לאף אחד לא אכפת לקבל מחמאות. האנשים שלא באו בשביל לשמוע את דעת המנחה, לא אכפת להם לקבל מחמאות. האנשים שבאו בגלל החבר שאמר 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', מקבלים תשובה. גם האנשים שבאו בגלל התהייה האם זו הדרך הנכונה לצעוד בה מקבלים תשובה. אתה מספר לעצמך סיפורים. אתה אומר: אני יוצר כאן מרחב בטוח. אני יוצר מרחב מקבל. מחבק. מכיל. אנשים יכתבו היטב. אתה אומר: אם יצא מכאן סופר מפורסם, אני אוכל להגיד לכולם שאני הייתי זה שדחף אותו בצעדיו הראשונים. אי אפשר לטעות בטעויות. אנשים יצאו בתחושה טובה, יביאו לקוחות חדשים. אני אמשיך לשמור על הכבוד שאני מקבל מהתלמידים. גם הכסף משחק כאן תפקיד.

אבל אם אתה אדם כן, כלומר אדם שמנסה (והניסיון חשוב כאן יותר מאשר ההצלחה) להיות מלא כנות כלפי עצמו וכלפי הסביבה, אתה יודע שמתחת לפני השטח של היוהרה מסתתרים שניים: הפחד וחוסר המודעות. אנשים שמתגאים מחפים על המקום שבו הם לא בטוחים בעצמם, או לא בטוחים באחרים, או חוששים שכל זה יחדל לקרות פתאום. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחדים, או לא יודעים שהפחד מייצר יוהרה, או לא שמים לב שהם בעמדת כח כלפי המשתתפים ושיש משהו נעים מאוד בעמדת הכוח הזה, גם כשהיא כופה, באופן פרדוקסלי, כמעט, מרחב מכיל ונעים ומחבק. והבעיה בפחד וחוסר המודעות אינה עצם קיומם, אלא המדרון אליו הם מובילים: הסדנה שלך הופכת להיות מרחב מזוייף. מרחב לא אמיתי. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקיד במקום להיות עצמך. מנסה להתאים לתפקיד שאנשים מצפים ממך – כך אתה חושב – להיות בו, ואתה מפחד לעזוב את הדמות הזו, שאתה מגלם, אבל זה לא אתה, וקשה לחיות תמיד בתפקיד של מישהו אחר. בסוף יהיה לך רע. זו הכנות הפנימית.

והכנות החיצונית פשוטה יותר. אתה יודע שאתה משקר לאנשים. מציג מצג שוא, ליתר דיוק. אנשים מקבלים מחמאות, אבל הם מבקשים לדעת את האמת כפי שאתה רואה אותה. אתה יכול לשקר להם, אבל איזה מין אדם זה עושה ממך?

ומפני כן כשאתה מנחה אתה מנסה להגיד את מה שאתה באמת חושב. כשאתה מתלהב אתה מתלהב. כשאתה לא יודע אתה אומר, אני לא יודע. אתה אומר 'אני צריך לשמוע את זה שוב', או 'אני צריך לחשוב על זה קצת, לא יודע לענות מהר'. וגם את הכנות הזו אתה משתדל לבדוק כל הזמן, מפני שגם היא יכולה להביא לגאווה או ליוהרה, שהרי מה יותר נוח מלהתגאות (בפומבי או בפרטי) בהיותך 'אדם טוב', בהיותך 'עניו', בהיותך 'מלא כנות', שלא לומר 'אותנטי', 'אומר את מה שהוא חושב', ושאר תארים שיכולים להיות מזוייפים ככל תואר אחר. ולכן אתה מנסה כל הזמן לפרק את התדמית הזו. כלומר לנסות שלא לחשוב מה חושבים עליך, אלא להיות ישיר וכן ואנושי, ולעמוד מול המשתתפים כמו שאדם עומד מול בני אדם, ולא כמו שמנחה עומד מול משתתפים, וזה אכן מעגלי, אבל אתה חושב שאתה משתפר בזה. אתה לפחות מקווה שאתה משתפר בזה, שאם לא כן מה הרווחנו.

ואז קורים שני דברים.

הדבר הראשון שקורה קורה אצל האדם מהסוג הראשון. הוא שמע כל הזמן, מכל סביבותיו, 'איזה יפה אתה כותב', ועכשיו הוא עומד מול מישהו שאומר לו 'זה לא מספיק טוב', 'אתה יכול יותר', 'תנסה לעשות משהו אחר, משהו שמעולם לא עשית'. זה יוצר תחושה רעה. אתה יודע את זה. אתה יודע שאין שום דרך – שום דרך – לגרום לביקורת להיות דבר נעים. ביקורת היא דבר שלילי מעצם מהותו. אפשר לרכך את המכה, או את הישירות שלה, או את העוצמה שלה, אבל בסופו של דבר תהיה כאן איזו מכה שאדם מקבל, והאדם מהסוג הראשון מתערער ממנה. הוא מתחיל לחשוב: רגע, אולי אני לא באמת טוב? אולי החברים שלי שיקרו? אולי הם לא מבינים? וחושב גם: אולי המנחה הזה לא מבין שום דבר? חבל שהלכתי אליו. סתם בזבזתי כסף. אני לא אמליץ עליו לאף אחד.

אבל לפעמים, לפעמים, הערעור הזה מוריד את שכבת המחמאות שהאדם ההוא קיבל, והוא הופך להיות אדם מהסוג השני, אדם שתוהה: זה מה שאני צריך לעשות? האם אני יודע לכתוב? מה עלי לעשות?

הדבר השני שקורה הוא אצל האדם מהסוג השני, שהסדנה לא נותנת לו מענה. אדרבה, היא דורשת ממנו. הוא מצפה למחמאות או לביקורת שלילית, ולא מקבל מספיק לא מזה ולא מזה. במקום לקבל את התשובה החד משמעית הוא נאלץ לעמוד מול הכתיבה עצמה, בתצורתה הממשית, ולשאול את עצמו את השאלות הראשונות, שמהם התחיל ומהם ביקש לברוח: מי אני? מה המשמעות שלי בעולם הזה? מדוע אני עושה את מה שאני עושה? האם יש לי מה להגיד לעולם? למעשה זה הרגע הראשון שבו הוא פונה פנימה באופן ממשי, כלומר מתחיל לכתוב ולהתמודד עם מי שהוא ועם מה שהוא, ולא עם הציפיות של האנשים האחרים, המחמאות שלהם או הדרך שהם מצפים שהוא ילך בה בחייו. הכתיבה מתחילה להיות מהפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. כלומר לא מענה לציפיות של אנשים אחרים ל'כתיבה טובה', אלא כתיבה שמהווה השפה הכי מדוייקת למה שקורה אצלו בפנים ולדרך שבה הוא רואה את העולם.

גם זו לא תחושה טובה בהכרח. זו תחושה מערערת. יש משהו מאוד נוח בדרך שהותוותה לנו מלכתחילה, או במחשבה שמישהו אחר יכול לקחת את האחריות על השאלות הגדולות של החיים שלי, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא אומר שצריך להישאר בערעור הזה לנצח (אני מכיר אתכם, משוררים מיוסרים!), אבל הערעור הוא נקודה טובה להתחיל בה. זה אומר שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, לקלף את הגלדים, למצוא את הגרעין, את הלשד של הקיום שלך בעולם. וככותב, אין משהו טוב מזה שתוכל לעשות. כמובן, באותה נשימה, זו גם מלאכה שלעולם לא תיגמר.

במין הפוך על הפוך, שני הדברים האלה מפרקים אצל המנחה את אותה תחושה שממנה הוא נמלט מלכתחילה: כלומר, אותה תחושת יוהרה, או פחד, או חוסר מודעות. התחושות האלה מתפרקות מפני שהוא כבר לא במוקד הסדנה. המשתתף עובר להיות המרכז שלה, וכך גם הכתיבה שלו, והכנות, והמשתתפים לא בהכרח מרוצים מהסדנה או מההנחייה, ולא מרגישים את השואו שהם יכולים היו להרגיש, או מקבלים את המחמאות שהם יכולים היו לקבל, והוא יכול להיות מי שהוא. זה חבל דק מאוד, מפני שהמרחק בין 'אני לא מרגיש מרוצה מספיק' ובין 'לא אמליץ על הסדנה שלך' ובין 'העבודה שלך תפסיק להתקיים' הוא מרחק דק מאוד, כמעט לא קיים, ואפשר ללכת עליו רק במקרה שאתה משתדל מאוד, משתדל בכל כוחך, להיות תמיד אתה עצמך.

זה לא מקום שקל להיות בו או להתמיד בו, אבל זה המקום הנכון להיות בו. זה המקום הנכון מפני שמנחה סדנאות כתיבה הוא אף פעם לא רק מנחה סדנאות כתיבה, כלומר, הוא אף פעם לא רק התפקיד או הדמות שלו, והוא תמיד אדם עם משפחה וחיים וכלב קטן שצריך להתפנות שלש פעמים ביום וכן הלאה וכן הלאה, ובהקשר שלנו, הוא גם נמצא באותה עמדה שבה המשתתפים שלו נמצאים, כלומר, ככותב. והוא משתדל לכתוב ולא רק לקרוא או להגיב, וכמו שהוא יודע היטב, הדרך היחידה לכתוב משהו אמיתי, כלומר משהו נכון, משהו שיש לו קיום בעולם, הוא להיות אתה עצמך. לכתוב מבפנים החוצה. זה לא אומר לא להיות מודע למי שקורא או לאיך שקוראים; זה אומר שאתה לא אומר את מה שנראה נכון או את מה שאנשים מתלהבים ממנו או עושים לו לייקים או אוהבים או אפילו משהו שנראה אסתטי, אלא את מה שאתה מרגיש ובצורה שאתה מרגיש ובשפה המדוייקת ביותר שאתה יכול למצוא לזה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

אני יודע שהטקסט הזה כולו הוא בגוף שני, ויודע גם שמאוד קשה לקרוא אותו בלי להגיד 'אה, הוא מדבר על עצמו', מפני שאני אכן מדבר על עצמי, ואני כותב בגוף שני מתוך אותו קושי לכתוב בגוף ראשון (מפני אותה היוהרה האמורה לעיל, וכן הלאה וכן הלאה), ואני גם יודע שהטקסט הזה יכול להתפרש בצורה שאני לא רוצה להתפרש, כלומר כמין פרסומת לסדנאות או, גרוע מזה, כמין הילול עצמי חסר מודעות. זו גם הסיבה שלעולם לא אגיד דברים כאלה באירוע סיום של סדנה. ובכל זאת אני כותב את זה ומפרסם את זה, מפני שאני חושב שהכתיבה החוצה, לפי דעת הקהל, היא מלאת נזק, גם לאדם וגם לקוראים, והכתיבה פנימה היא מלאת חסד וחמלה וטוב, ומפני שהפחד שמא יחשבו עלי אי אלו דברים הוא בדיוק מה שאני מבקש להתמודד מולו, ומפני שאני חושב שבסוף, בסוף, כשאדם מצליח לכתוב את עצמו בשפה הנכונה מתחולל איזה קסם, שלא לומר, נס. ובאופן אישי הייתי שמח אם ניסים כאלה היו מרבים יותר להיווצר בעולם.

5 מחשבות על “דברים שלעולם לא אגיד בסיומה של סדנת כתיבה

  1. זאת נקודה משמעותית מאד אם כותבים לפי דעת הקהל או באמת, פנימה. לא תמיד עיניים חיצוניות בכלל יכולות לשפוט את זה, את ההתנהגות אולי כן, את הכתיבה – אם באה מבפנים או מבחוץ – לא בהכרח. יש מי שיכול להתבטא גם אל נפשו במה שייראה בצורה x או y. וגם תכסיסים של "פנים" יכולים לבוא ממקום של חוץ, להיות כלי פייק וריק, ואף אחד לא יידע. ויש יצירות אמת שנכתבו מול קהל. השיעבוד לזה הוא המדד, כפי שהצבעת. כמו שכבר שטחתי לך את טענתי, יש סגנונות ביטוי שונים, יתכן שלא לכולם תתחבר.
    אבל טור טוב.

    אהבתי

  2. התלבטתי אם להגיב, אבל מה שחשבתי מתחבר לי גם לתגובה מתחתיי / מעליי – הראשונה פה.

    ח"א מסיים ב"כבר אמרתי … אבל טור טוב".

    כמי שלא היתה חלק מהשיחה שלכם (ואף פעם לא התחברה לניסיונות של מגיבים לרפרנס לדברים שאמרת להם כשלא היינו בתגובת לפוסטים), זה נשמע לי כמו: הבאת משהו, אבל אני כבר אמרתי לך מה דעתי בנושא. ובכל זאת אני מאשר אותך ואת הטור שלך. טור טוב.

    אינני יודעת מי הוא ח"א ומקווה שהקריאה שלי אותו לא מוציאה דברים מהקשרם ולא פוגעת, אבל זה חידד לי מהי הקריאה שלי.

    החויות שפרשת כאן – הן כל כך אישיות, משתפות אותנו בתהליך. אני לא יכולה לומר שזה טור טוב. לא טענת כאן טענות כבדות משקל, הרגשת וניתחת כאן, בקול. אז מה לי לומר שזה טוב?
    רוצה לומר: גם בטוב יש שיפוט.

    ובגלל שאני מרגישה שזה שיתוף נקי כזה, גם לא הרגשתי בצרימה עם שום דבר שכתבת. אני סולדת מפרסום סמוי (ונכמרת מפרסום עצמי של בעלי עסקים קטנים, שאני מרגישה בהם כמה קשה להם ולא טבעי אבל מה יעשו ואביהם שבשמיים גזר עליהם שיאכלו לחמם מן האדמה). ופה הרגשתי רק נקי.

    לא יודעת אם זה סוג התגובה שהתכוונת אליו. מאז שנכנסתי לעולם הפסיכולוגיה אני מוצאת שהדובר בולט לי מן התוכן של דבריו, והאמדן שלי לכמה יקר עבורי הטקסט הוא משהו אחר מאשר מה טענותיו הבסיסיות.

    אור וטוב ~

    אהבתי

    • ולא אמרתי את שבאתי להגיד –

      תודה שכתבת. יש פה לפחות תובנה אחת שכנראה אחשוב עליה עוד לא מעט.

      (אנשים שמגיעים לסדנא כדי לגלות שאולי התחום לא מתאים להם, עד כאן הכרתי. ותהליך הגילוי העצמי שלמעשה הם היו זקוקים לו וכנראה הוביל אותם למבוי מעין-סתום כזה עבורם).

      אז תודה.

      אהבתי

    • גברת שרית הנכבדה,
      ולמה שלא תתייחסי למה שלך יש לומר ולא לתגובות של אחרים? מה זה שייך בכלל.
      כתבתי את התגובה כאן מתוך ידיעה שכאן יש פחות קוראים ומתוך רצון דווקא לשיח אינטימי וישיר ובלי קהל, עד כמה שאפשר. (מוזמנת להתבונן עד כמה השיח בפייסבוק הוא פומבי הרבה יותר)
      כיוון שכבר שפטת והתערבת –
      א' המשכתי שיח מקדים שהיה לי איתו בקשר ישיר לדברים בהם יהודה דן פה.
      ב' טור טוב בעיניי, אין לי אלא את עיניי, ושמבטא טוב.

      אהבתי

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s