בסכמת הכתיבה שאני נותן לפעמים למשתתפים בסדנאות כתוב, אחרי הכל, אחרי ההתבוננות והעיבוד והכתיבה וכל יתר הכלים, 'תמחקו'. זה אומר שאחרי שמסיימים את הכתיבה והטקסט נראה שלם או מושלם, עוברים עליו שוב, משפט משפט ופסקה פסקה, ובודקים מה אפשר למחוק והטקסט עדיין יעמוד על תילו. זה לא אותו הדבר כמו לחשוב לפני הכתיבה אם המשפט רלוונטי או לא; כשכותבים, אנחנו בתודעת כותבים. כמה שיותר מפורט, כמה שיותר רחב. כשמוחקים, אנחנו מחליפים תודעה לשאלה 'האם אפשר להוריד את המשפט הזה?' בלא מעט פעמים, התשובה היא כן.
הסיבה למחיקה היא שכותבים נוטים, לפעמים, להכביר מילים שלא לצורך. אנחנו מתאהבים במילים של עצמינו, דימויים יפים מפתים אותנו לכתוב אותם, תובנות מחוכמות מופיעות על הנייר, אבל אנחנו לא צריכים אותם. טקסט, מלכתחילה, הוא חיבור של כמה וכמה 'אבני בניין': משפטים, פסקאות, רעיונות. ככל שיש יותר מהם, כך קשה יותר לעשות בהם סדר, לחבר את כולם, לבנות מבנה מפואר מכל מה שמונח על השטיח. המחיקה עוזרת לנו להתמקד: מה אנחנו רוצים מהטקסט הזה. מה אנחנו רוצים להגיד, ואיך ניתן להגיד את זה בלי ללכת לאיבוד באמצע. תנסו, זה עושה פלאים לטקסט.
רוצים תרגיל? תתחילו מהפוסט הזה. מה אפשר למחוק ממנו בלי לאבד כלום בדרך?
—
ההרשמה לכל הפרוייקטים המגניבים של הקיץ (יום עיון, סדנאות חד פעמיות וסדנאות מקוונות) בעיצומה. יאללה בואו! פרטים כאן.
yehudagizbar.com 