כצפוי, אחרי הסילבוס שפרסמתי שבוע שעבר שלח לי ידיד המערכת, נקרא לו מ', הודעה בפרטי. אולי תכתוב קצת משהו מהתכנים שהעברת אז, הוא הציע, ואני אמרתי לו – אמנם הפייסבוק מציע לי לכתוב פוסטים קצרים וויזואלים לחשיפה מירבית אבל נו, חשיפה זה אוברייטרד, יודע מה, יאללה, תבחר נושא. תתחיל מההתחלה, הוא אמר, ואני אמרתי אממ. מה ההתחלה? גרעיניות הקול של הכתיבה. לא זכרתי מה זה אומר בכלל, אז הלכתי לדף המקורות, לבדוק.
הסתבר לי שנקודת הפתיחה הייתה בדמיון שיש בין כתיבה ובין דיבור. אנחנו מכירים המון הבדלים ביניהם, כמובן, אבל שניהם מנכיחים אותנו, הכותבים והדוברים, באוויר העולם. כתיבה יותר מקבעת, דיבור הוא יותר נידף, אבל שניהם מוציאים משהו מתוכינו החוצה, לאנשים אחרים. זה משליך גם הלאה – כשאנחנו קוראים אנחנו כמו שומעים קול שמקריא את הטקסט אצלנו בראש בצורה מסויימת.
מה שעניין אותי בסדנה ההיא היה הממשות שיש לקול, מול חוסר הממשות שיש לכתיבה. לקול אנושי יש משהו שניתן לקרוא לו גרעיניות, והוא קצת כמו שאנחנו תופסים גרעיניות בצילום: משהו מחוספס, לא מדויק, לא מכני. אולי מדויק יותר יהיה לקרוא לזה בסיסי או ראשוני. כוונתי לומר שהקול האנושי מכיל בתוכו איזו ממשות, מעצם היותו קול שיוצא ממיתרי קול ממשיים, של בני אדם ממשיים, והיא זו שנותנת לו את האמינות, את הנכונות שלו. הוא קול 'אמיתי'.
אבל בכתיבה, בעיקר בכתיבה במחשב, אין את זה כל כך. האותיות הן אותן אותיות, השפה היא אותה שפה. זה מוביל לתחושה של טקסט 'חלק', מעוצב. אם להמיר את זה חזרה לקול, אז מאוד דומה לצורה שבה נאומים ננאמים. הם נשמעים מאוד 'נכונים', אבל באותה נשימה הם נשמעים מעושים; לא כך בני אדם מדברים. כך הם כותבים. אבל גם בכתיבה זה יוצר איזו תחושה שטוחה, מעין הרמוניה מושלמת, מהוקצעת, של טקסט.
כשחשבתי על גרעיניות הקול של הכתיבה ניסיתי לחשוב על המקום שבו האדם האמיתי, שנמצא מאחורי הכתיבה, מגיח. איפה זה יהיה. אפשר להרגיש אותו בכתב היד שלו, כמובן, אבל שוב – אנחנו כותבים במחשב, ומפרסמים בספרים מודפסים. אז שם זה לא יכול להיות. איפה זה כן יהיה? ככל הנראה, ברובד הצורני השני של הטקסט. כלומר בבחירת המילים, הדימויים, הרעיונות, ובבנייה שלהם.
זה הזכיר לי שיש מישהו שלמד איתי איזה שלש שנים שהיה כותב מאמרים לכל מיני עיתונים, והמשותף לכל המאמרים שלו היה שהם היו שטוחים מאוד. לא היו בהם קפלים, פינות נסתרות, דברים שצריך ללמוד או לפענח או לנסות להבין מה מונח מאחורי הטקסט. הם היו מאוד מאוד בהירים, כתובים בשפה מאוד גנרית. הדימויים היו דימויים קצת קלישאתיים. המבנה של המאמרים היה מדויק. הכל היה במקום. ובהתאמה – הם היו חסרי כל קול ממשי. גם אם הרעיון היה מקורי וראוי לדיון, הצורה שבה הוא עוצב ונוצק למילים הייתה שקופה, והוא נפרש על הטקסט לראווה בלי שום מקום להתחבא בו.
וכשניסיתי ללמד את גרעיניות הקול של הכתיבה, ניסיתי לאחוז במקומות שבהם הטקסט מתחספס. כלומר במקומות שבהם הוא לא שלם. שהמטפאורה לא ממש מובנת בקריאה ראשונה, שהדימוי לא מדויק, שהפיסוק, מבנה המשפט, אפילו הניסיון לדייק את התחושות – הם מחוספסים. הם לא מפוענחים עד הסוף. הם דורשים השהייה, הקשבה, פענוח. הקיצור, התחושה שיש מישהו שמדבר מאחורי הטקסט, וצריך להרגיש את הטקסט בשביל להבין ולהגיע למה שהאדם הזה, הכותב, רצה להגיד.
או, לפחות, כך נראה לי אחרי הניסיון להבין את דף המקורות מהסדנה ההיא.
yehudagizbar.com 