המלצות לשבוע הספר

טוב, נעשה את זה קצר. כמה ספרים שאני מחבב עם הסבר קצרצר למה אני מחבב אותם.
————————————
מותו של איוון איליץ' | טולסטוי

למי שרוצה לקרוא טולסטוי אבל אין לו כח להתחיל את אנה קרנינה או את מלחמה ושלום. נובלה קצרה יחסית, כנה באופן יוצא דופן, מתוארת בדייקנות כמעט אכזרית, על ימי חייו האחרונים של איוון איליץ', שופט. הסיפור כולו הוא אחת מפסגות הספרות העולמית, ופרק הפתיחה הוא, בעיני, רגע של מבט צלול ונדיר על הבורגנות האנושית.

שבע מידות רעות | מאיה ערד

מאיה ערד היא אולי הסופרת המיומנת ביותר שיש לנו, כלומר לספרות העברית. בטח בשכבת הגיל שלה. היא לא מאוהבת במילים של עצמה, היא יודעת להוליך עלילה, יודעת לבנות דמויות כמו שצריך והכי חשוב – יש בספרים שלה הומור. עדין, אמנם (זה לא 'אלבי, סיפור אבירים'), אבל עדיין הומור. שבע מידות רעות זה הספר הכי טוב שלה, לעניות דעתי: כל מה שחשבתם שיכול לקרות במחלקה להיסטוריה, כולל הזקן ההוא שנרדם בפינה, בערב רב של תככים, מזימות, חשדות ומחשבות על בורגנות.

מצבי רוח | יואל הופמן

קשה לדבר על הופמן, כי הוא קצת כמו גן סלעים יפני; הוא כל כך הוא עצמו עד שאי אפשר לדבר עליו. כלומר אפשר לדבר עליו, אבל זה יוצא מאוד מוזר. עדיף לקרוא אותו. בכל אופן, יואל הופמן, העוף המוזר של הספרות העברית. זה לא בדיוק פרוזה, זו לא בדיוק שירה, אבל אתם תבכו מכל משפט שני ותצחקו מכל משפט ראשון. מצבי רוח, בעיני, זה הופמן במיטבו. מעין פסגה מזוקקת של זֶן, פילוסופיה, חדות ראייה וקנקן פלסטיק מלא בבורשט הונגרי קר.

אותו הים | עמוס עוז

איפשהו בשנות התשעים עמוס עוז היה כבר אחרי לא מעט סופרים שמיקמו אותו כסופר המוביל של דורו, והוא היה מספיק נועז כדי להפסיק לרגע מהסיפורים הרגילים שלו ולנסות לכתוב סיפור בשירה. התוצאה היא הספר הזה, שמתרחש בבת ים אבל גם בערד וגם במזרח הרחוק, שהוא גם חיפוש דתי מאוד וגם הופעה נלבבת של החילון, שהדמויות בו נוזלות מתודעה אחת לרעותה, והכל בשירה (לפעמים אפילו בחרוזים). באופן כללי אני חסיד של הסיפורים ה'קטנים' של עוז (כמו 'לדעת אישה' או 'המצב השלישי'), והספר הזה הוא אחת הפסגות שלו.

מהומה רבה על לא דוור | טרי פראצ'ט

פראצ'ט המוכר, אבל בוגר, מנוסה, אולי הכי מדוייק שלו שקראתי. באופן כללי אני חושב שטרי פראצ'ט היה אחד הסופרים הטובים ביותר שכתבו אי פעם, והוא בוודאי אחד האהובים עלי אישית. התערובת המופלאה הזו של פנטסיה, הומור, הבנה יוצאת דופן בטבע האדם ובצורה בה הוא מתנהל, היכולת להגיד דבר מה משמעותי על החיים ועדיין להיות כיפי לקריאה – בקיצור, לכו לקרוא. אגב, אם זה הספר הראשון של פראצ'ט שאתם קוראים – לכו על 'צבע הכשף' או על 'אחיות הגורל', למרות התרגום המזעזע של שניהם. אם אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית אז, כמובן, עדיף.

סיפורים פטרבורגיים | ניקולאי גוגול

קודם כל, לא צריך את כל הסיפורים. מספיק לקרוא את 'האדרת' ואת 'האף', שניים מהסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. הקסם הגדול באמת של גוגול זה הסגנון שבו הוא כותב, ולכן שווה לקרוא אותו בחשדנות ובתשומת לב – אתם תגלו שכמעט כל שורה מכילה עודף משמעות או איזו פנינת הומור שחמקה מכם במהלך הקריאה. בלי קשר לזה, האדרת הוא גם סיפור אנושי מאוד, עצוב מאוד, עם סיום עצוב שהוא גם סיום שמח (אני לא הולך להסביר. תקראו), שיצר איזה גל הדף שטלטל את כל הספרות הרוסית ובעקבותיה העולמית.

אורח נטה ללון | ש"י עגנון

לא נקודת הפתיחה לכתבי עגנון (בשביל זה יש את הסיפור הקצרים בסוף של 'עד הנה' ו'על כפות המנעול'), אבל יופי של נקודת סיום. אני חושב שזה הספר השלם ביותר של עגנון (במחילה מ'תמול שלשום'). רומן שלם שעוסק בעיירה בגליציה בין שתי מלחמות העולם. שילוב של קינה על השטייטל הישן עם ניסיון להחיות אותו מחדש, ואגב כך מקבץ מופלא של דמויות, התרחשויות, ארוחות צהריים ובית מדרש אחד שנפתח ונסגר ונפתח שוב. ולמרות שעגנון לא נוהג לחמול על הדמויות שלו, הספר הזה מלא חמלה.

התיקונים | ג'ונתן פראנזן

כמסאי, פראנזן הוא יותר מדי דרמטי ומלא אידיאולוגיה. כפרסונה הוא, לפעמים, עף על עצמו מדי. כסופר יש לו כמה רגעים של חסד שמזכירים לנו למה, בעצם, פראנזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאיים אם לא הגדול שבהם. התיקונים הוא 'הרומן האמריקאי הגדול': משפחה שמפוזרת ברחבי ארצות הברית מתאחדת לצורך ארוחת חג ההודיה. הספר הזה יכול, בקלות, ליפול לכל קלישאה אפשרית, אבל בצורה יוצאת דופן הוא מצליח שלא ליפול (כמעט) לאף אחת מהן, ולהגיד משהו משמעותי על החיים האמריקאיים, על משפחתיות, טקסיות ומשמעות החיים.

חיים יקרים | אליס מונרו

אליס מונרו היא קוסמת. אולי 'מכשפה טובת לב' יהיה תיאור מדויק יותר. הסיפורים הקצרים שלה הם יצירת מופת, כל אחד מהם, אבל אני בעיקר אוהב את אלה שבהם אני קורא סיפור, אומר 'אה, זה סיפור על בגידה', ממשיך לקרוא ופתאום מגלה שזה בעצם סיפור על זוגיות, או על משפחה. הדמויות שלה הן לעולם רבות פנים, הסיפור לעולם לא נגמר עד שהוא לא נגמר. ובמקומות שסופרים אחרים מורחים ספרים שלמים, מונרו דוחסת את הכל למשפט, לשורה, לרעיון שהולך ומתפתח, שכבה אחר שכבה, לאורך כל הסיפור. אני לא חושב שאפשר לדבר עליה באמת. לכו לקרוא.

דואר ספרותי | ויסלבה שימברוסקה (וגם 'קריאת רשות' שלה)

המשוררת הפולניה הגדולה, זוכת פרס נובל, במקבץ מכתבים לכותבים ששלחו לה סיפורים או שירים לקריאה, ביקורת ופרסום. המון שנינות, המון אנושיות, המון חמלה – אבל גם שעשוע, ביקורת קטלנית. אני אוהב במיוחד את הביקורת על סופרים 'אמיתיים' (קראו, למשל, את הקטילה שלה על 'המלט'). באותה נשימה – קריאת רשות שלה הוא ספר מסות – קריאה בטקסטים שאינם ספרותיים בדווקא, כמו פרסומות, ספרי טלפונים, תכנייה וספרי טבע. היא מדגימה היטב מדוע הספרות אינה דווקא בספרים, אלא בקריאה, וזו חוויה נהדרת.

—————
מסכימים? מתנגדים? רוצים הרחבה? ומה ההמלצות שלכם? מוזמנים לכתוב בתגובות.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s