סופרים הם בני אדם

קורה שאדם נתקל בספר ומתחיל לקרוא אותו. ובשעה שהוא קורא את הספר העולם נע סביבו קדימה ואחורה, אנשים מדברים ליד אזנו, הזמן חולף. הוא אוכל ועיניו נעוצות בספר והולך ברחוב ועיניו נעוצות בספר ובשעה שהוא מסיים את הספר (ונאנח קצת, ומפוקק עצמותיו מן הישיבה הארוכה), הוא מסתכל סביבו ורואה איך העולם סביבו השתנה.

השתנה, כוונתי: השתנה ממש. גם שקרו דברים במציאות (איך גדלת, הוא אומר לאחיו הקטן; פתאום גבה כל כך!), וגם שהירוק הפך כחול פתאום. הצלילים שינו את טיבם. מוסדות הארץ זועזעו: לפני חודש היה אדם אחד, פתאום הוא אדם אחר. הוא רואה את המציאות אחרת. משהו בעיניו העמיק פתאום.

'מטפחת כחולה הופכת לעומק באר', כותבת דליה רביקוביץ.

כשהייתי קטן הייתי הולך עם אמא לשבוע הספר שהיה בכיכר ספרא; היו זמנים ששבוע הספר היה שם. בצד הכיכר עמדו דוכני אוכל, וביניהם עמד מוכר תירס ערבי ומבוגר שעמד בצד ומכר תירס. אמא הוליכה אותי לאורך ורוחב כיכר ספרא, בהמולה וברעש. כל מה שרציתי היה תירס, אבל אמא שלי לקחה אותי ביד והציגה אותי בפני אשה שעמדה מאחורי דוכן ספרים ואמרה לי שזו הסופרת שכתבה את הספר שיש לנו בבית.

עד היום אינני זוכר מי הסופרת. אני זוכר רק את התדהמה, שמישהו כתב את הספר שיש לנו בבית. כלומר שסופרים הם בני אדם.

אחרי שנים, כשדיברתי עם אלחנן ניר על שבוע הספר ועל החגיגה סביב המוצר ששמו ספר, שפתאום הוא עולה כך ועולה אחרת ומפורסם ברשתות התקשורת כמו היה חטיף שוקולד, ומה תוחלת יש בכל זה, הוא חייך. אתה לא מבין, הוא אמר. זה בכלל לא סיפור של מוצר. זה שבוע אחד בשנה שבו סופר הולך לשבוע הספר ועומד מאחורי הדוכן לחתום ואפשר שיבוא קורא וידבר. איזה דבר מדהים זה, שקורא שלך מדבר איתך. וכל הטרחה וכל ההמולה שווים אפילו בשביל ההוא שיבוא מישהו ויגיד 'אין לי מה לומר, אבל לקחתי את הספר מהספרייה וקראתי ודי אהבתי', ולא יקנה כלום אלא יסתובב וילך.

לומר שאולי כל החגיגה הזאת אינה בשביל עשות ספרים הרבה אין קץ, אלא בשביל שיצליח אדם לדבר עם רעהו. והלא זה מה שספרים מנסים לעשות: לקחת אותך ביד, להוביל אותך לדרך חשיבה אחרת, לנסות להראות לך את העולם בצבעים אחרים או להזכיר לך דברים שכבר שכחת. לדבר איתך, ושתקשיב.

כך שאתה הולך לך בשבוע הספר ורואה את המוני הספרים ואומר: כל כך הרבה אנשים חושבים. כל כך הרבה מחשבות יש בעולם. כל כך הרבה עולמות. ומרוב התרגשות אתה הולך וקונה תירס וניגש בצעדים מהוססים אל הסוֹפר העומד בדוכן הקרוב ואומר לו שאין לך כל כך מה לומר, אבל אהבת את הספר שלו (שלקחת מהספרייה, אמנם), ורואה איך עיניו של האדם הופכות, פתאום, לעומק באר.

שבוע הספר שמח!

—-
(בתמונה: רובי רבלין פוגש אנשים בשבוע הספר. צילום: מארק ניימן, לע״מ.
ובעניין אחר – אני פנוי לעבודות כתיבה, עריכה וליווי כותבים וכותבות. אם אתם מחפשים או מחפשות, שלחו לי הודעה)