תקראו. זה כיף.

א.
לפני שנתיים וחצי הפסקתי לקרוא ספרים. קראתי סיפורים קצרים בכל מיני מקומות באינטרנט, קראתי עיתון שבועי, קראתי בלוגים שאהבתי, סיפורונים בפייסבוק, אבל הפסקתי לקרוא ספרים. מדי פעם הייתי קורא ספרים שאח שלי היה לוקח מחברים שלו, או משהו כזה, אבל לא מעבר.

זה לא היה בכוונה. עדיין היה לי מנוי בספרייה אצל ההורים, עדיין היו לי ספרים על שולחן העבודה, עדיין לימדתי כתיבת סיפורים בסדנאות שלי ועדיין הגדרתי את עצמי כ'אדם קורא', אבל לא הייתי כזה. קצב הקריאה שלי דשדש לאיטו. לא היה לי ספר ליד המיטה, ורווחי הזמן שבין קריאת ספר אחת לשנייה גדלו והלכו.

האשם המרכזי היה הפייסבוק. קראתי כל כך הרבה בפייסבוק! הוא העשיר את עולמי כל כך! כל כך הרבה אנשים מעניינים כותבים כל כך הרבה! זה היה שקר, כמובן. במובן מסוים, זה עדיין שקר שאני מספר לעצמי. הפייסבוק הוא לא תחליף לספרים. זה סוג אחר לגמרי של קריאה. הוא לא מאפשר לצלול לתוך טקסט, לעבור לעולם אחר, להתרגש.

ב.
אבל כשעצרתי את עצמי ואמרתי 'רגע, למה אני לא קורא?' זו הייתה נקודת פתיחה טובה. אני אוהב לקרוא את מה שאני קורא בפייסבוק, אמרתי לעצמי. אולי אני לא קורא ספרים כי אני לא אוהב לקרוא את מה שיש לי לקרוא? כלומר, אולי זה לא אני, אולי אלה פשוט לא הספרים הנכונים? הסתכלתי על הספרים שעל שולחן העבודה שלי. הם היו ארוכים, משמימים במידה רבה, חלקם היו ספרות ניסיונית לגמרי, בלי גיבור או עלילה או סיבה טובה לקרוא את הספר.

אני לא בא ללכלך על הספרות הזו עכשיו. זו ספרות חשובה, היא מעשירה אותי, היא הייתה חומר הקריאה העיקרי שלי אז, אבל אני השתניתי. אם הייתי יכול להמשיך לקרוא אותם, הייתי ממשיך, אבל כבר לא יכולתי. הייתה לי יותר עבודה. הייתי יותר עמוס. לא יכולתי סתם לשבת כל היום ולקרוא. ועדיין, לקחתי את הספרים האלה לא כי רציתי, אלא כי הייתי 'צריך'. כי אנשים עם יותר זמן ממני, עם יותר קשב וריכוז, המליצו לי עליהם. כי הם היו ספרים 'חשובים', 'טובים', אבל זה שספר הוא חשוב זה עדיין לא אומר שהוא מעניין.

ולכן, כשחזרתי לקרוא ספרים, חזרתי ליסודות. חזרתי לילד שהייתי, הולך לספריה, מיישר את המשקפיים וצולל לתוך ספר, בלי שיקולים של נחשב או לא נחשב, בלי שיקולים של מי רואה אותי ולמי אפשר לספר על זה. סתם, כי קריאה זה כיף. וכשחזרתי לקרוא, חזרתי בדיוק לשם: לספרי ההרפתקאות, לספרי המתח, לרומנים הקלילים, לספרות הפנטזיה, לספרי הנוער, לקומיקס. לכל מה שקריא וכיף.

ג.
לפני כמה ימים מישהו שאל אותי 'מה לקרוא'. זה תלוי במידה רבה למה אתה קורא, עניתי. מאיזו סיבה. אם אתה רוצה ללמוד מתמטיקה, תקרא ספרים של בני גורן. אם אתה רוצה ללמוד תסריטאות, תקרא תסריטים. אם אתה רוצה להיות אדם משכיל, תקרא ספרות מופת.

אני קורא כי זה כיף.

אני מזכיר את זה לעצמי שוב ושוב. מזכיר את זה לתלמידים שלי בסדנאות (זה נכון גם לכתיבה, אם כבר מדברים, אבל זה נושא אחר). מזכיר את זה לכל מי ששואל אותי מה לקרוא. מה עושים עם זה. איך גורמים לילדים לקרוא. איך חוזרים לקרוא בגיל שלושים וחמש, עם שני ילדים על הידיים, משכנתא על הכתפיים, אירוע משפחתי מעבר לאופק. איך קוראים?

ואני אומר – לקרוא זה כיף. באמת באמת. זה היה כיף ביסודי, זה היה כיף בתיכון, זה לא נעלם רק כי גדלת. זה נעלם כי החלפת סגנון ספרים. כי פתאום אתה מנסה ספרים שאתה 'צריך לקרוא', שהם 'ספרות מופת', שמוספי הספרים נשפכים מהם בתשבוחות, שהם מאתגרים את כל מה שזז. תשכח מזה. תעשה מנוי בספרייה. תחזור לקרוא את הספרים הכי – באמת, סליחה – הכי זבל שבעולם. רומנים בשקל בכריכה רכה. זה לא משנה.

רוצים לגרום לילדים לקרוא? פשוט תמצאו את מה שהם אוהבים. זה לוקח זמן, ואפשר לשחד אותם בזמן הזה בכל מה שבא לכם, תחליפו ספר אחר ספר, בסוף תמצאו. רוצים לחזור לקרוא בעצמכם? אם אתם מצליחים לקרוא בפייסבוק, תצליחו לקרוא גם ספרים. זה רק למצוא את הסגנון הנכון, זה הכל. זה לא חשוב, זה לא משמעותי, זה כיף. פשוט כיף.

שבוע הספר שמח לכולנו!
—
(קצת אוף טופיק, אבל יצא לי לכתוב השבוע לשלשה ארגונים שונים, וגם לייעץ בכתיבה לתסריטאי אחד ולשני כותבי פרוזה. הם היו מרוצים מאוד. אם אתם מחפשים ליווי, עורך או כותב, שלחו לי הודעה)