העשרים וחמישה במאי

בדרך כלל סופרים לא מתנגשים. כלומר לפעמים אנחנו מוצאים את עצמינו נשאלים בשאלונים אינטרנטיים אם אנחנו מאנשי דוסטוייבסקי או טולסטוי (טולסטוי, קל), או האם אנחנו מעדיפים את גרוסמן על פני עוז או שמא להפך, אבל בדרך כלל זה לא ככה. הויכוחים, לרוב, הם פנימיים: איזה ספר של לי צ'יילד טוב יותר? מה העלילה הכי מוצלחת של שרלוק הולמס? מה הספר עם הכי הרבה עמודים מיותרים אצל דיקנס? כך בדרך כלל, למעט ביום אחד בשנה, ה25 למאי.

ובעשרים וחמישה במאי אנחנו מתמודדים עם דגלאס אדאמס מזה, שמבקש מאיתנו לקחת מגבת בכל אשר נפנה, ועם טרי פראצ'ט מזה, שמבקש מאיתנו ללבוש לילך, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמינו לוקחים מגבת בצבע לילך או דבר מה מעין זה. ובכל זאת, בהעמדה הזו, האחד ליד השני, של שני גדולי הסופרים המצחיקים במאה העשרים, יש משהו מעניין.

מפני שהנה, זו השאלה: האם אתה, או את, איש פנטסיה או מדע בדיוני? מעדיפה ספרים עם עלילה מסודרת או בבלאגן שלם? איך אתם מעדיפים את ההומור הבריטי שלכם? איך אתם מעדיפים את שחקני הקריקט שלכם? האם אתם כותבים פארודיה או סאטירה, ואולי גם פארודיה וגם סאטירה, מי יודע. ולמעשה למעשה, מתחת לכל זה טמונה השאלה העמוקה מכל:

האם יש חשיבות למקום, לזמן, למשפחה, לחברה, ללידה ולמוות, למחסר, לגיבורים, לאמונה, לספרים, או שמא אין דבר מלבד ארבעים ושתיים ותו לא. כלומר השאלה הגדולה, האינסופית, שמפלגת לה את המאה העשרים והלאה אל המאה העשרים ואחת:

האם יש משמעות לדבר מה בעולם, או שמא לא.

—-

(התמונות מויקיפדיה ומפורסמות כאן על פי הסכם שימוש הוגן)