אל תפחדו מחוסר מושלמות

אם זה היה תלוי בעגנון שום ספר שלו לא היה יוצא לאור. כלומר היה יוצא, אני מניח, מתישהו, אחרי שהוא היה מדייק שוב את ההגהה, ועוד פעם מזיז פסיק מכאן לשם, ושוב מחליף מילה או מוסיף פרט או מוריד פרט ('ירוק המעיל' או 'ירוק הז'קט'? שאלה טובה). למזלו היה לו את ברנר ואחר כך את שוקן האב ושוקן הבן, שישבו לו כולם על הראש ואמרו לו תביא. עכשיו. לא משנה שזה לא מושלם. באמת לא משנה. ועדיין הוא רץ ברגע האחרון לבתי הדפוס וסידר את הלוחות עד שמשכו לו אותן מהידיים כי באמת, זה הולך להישאר לנצח, אז חייב להיות מושלם.

אז זהו, שזה לא חייב להיות מושלם. כשהתחלתי לכתוב סיפורים הייתי יושב שעות ארוכות על פיסקה אחת, מנסה לדייק אותה ככה שלא ירגישו שום תפר בין משפט למשפט, שהמקצב ישאר אחיד, שהכל יעבוד כמו שצריך. לקח לי זמן להבין שקוראים הם סלחניים, ויותר משהם סלחניים, הם שכחניים או שדעתם מוסחת. הם בכלל לא שמים לב לפגמים שבולטים לי, ואם הם שמים לב, פחות אכפת להם. יותר חשוב להם הרעיון הכללי, האמינות בפרטים, הרגש שעובר. השפה הכתובה? היא רק אמצעי, כלי, היא לא חייבת להיות פרפקט.

ככה הייתי יושב על פסקה אחת, פסקת הפתיחה, עד שמיציתי את כל האנרגיות שלי ולא המשכתי בכלל לסיפור עצמו.

וברגע שהבנתי את זה שזה לא אישיו, שאפשר לכתוב סיפורים שהם לא מושלמים, איזה סכר שישב לי על הלב השתחרר לפתע. פתאום הכתיבה הפכה מ'לחרוט מילים על אבן' ל'לדבר עם הקוראים שלי'. היא הפסיקה להיות מלאכה קשה שחוצבת את הטקסט ומפסלת אותו, ואני שחררתי את הפחדים ופשוט כתבתי וכתבתי, כתבתי וכתבתי, סיפור היה מתחיל וממשיך עד שהוא מסתיים. אחר כך אפשר, כמובן ואם רוצים, לערוך, לדייק, לחזור לפתיחה, אבל הכי הכי חשוב – לא לפחד. הקוראים שלכם הם לא מפחידים. הנצח הוא לא דבר מפחיד. תכתבו, תמיד אפשר לתקן. אפילו רגע לפני מכבשי הדפוס. אפילו במהדורה הבאה. תשאלו את עגנון.