לפעמים אנחנו אומרים לעצמינו טוב, מה כבר יקרה. שום דבר לא דחוף. נניח שלא נזמין את החשמלאי היום, מה, הוא לא יוכל להגיע מחר? יוכל להגיע מחר. בינתיים נשתמש בחוט מאריך מהשקע השני, וננשום קצת. עדיף לשבת ולראות את הסדרה הזו כמו שצריך. לא מגיע לנו להנות מהחיים? מגיע, בטח שמגיע.
עדיף לגלול בפייסבוק. עדיף לגלול עוד בפייסבוק. עדיף לחכות. שום דבר רע לא יקרה לנו אם נגלול בפייסבוק. החיים יכולים לחכות בצד. הפרוייקטים שמחכים כבר שלש שנים יחכו גם הם. התכנון שלנו ללמוד אנגלית כמו שצריך, ללמוד ערבית כמו שצריך, ללמוד לכתוב, להתחיל לצייר, להתחיל לעשות ספורט, לבשל לעצמנו, לאכול בריא, לעשות דיאטה; הכל יכול להתחיל מחר. שום דבר לא יקרה בינתיים.
וזה נכון. שום דבר לא יקרה בינתיים. אנחנו רק מפסידים את המשאב היקר ביותר שיש לנו:
זמן.
זמן הוא משאב מתעתע. נראה כאילו יש לנו בלי סוף ממנו, עד לרגע שבו אנחנו מבינים שלא. שלא תמיד יהיה לנו את הזמן הזה. שלא תמיד נוכל לנצל אותו כמו שאנחנו רוצים. איש חכם אמר פעם שאולי היה צריך להתחיל את החיים הפוך: קודם להבין את קוצר הימים, את מוגבלותם, ורק אז להיות בריאים, צעירים, נחושים לשנות את העולם. אבל זה לא ככה, והזמן הולך לבלי שוב.
אם אתם רוצים ללמוד לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים להתחיל לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים לדעת איך כותבים לקהל יעד, זה הזמן. אתם יכולים לחכות חצי שנה ולבוא לסדנאות (אמן שעוד יהיו), אתם יכולים להגיד לעצמכם 'תמיד יהיו סדנאות כתיבה', מה שכנראה נכון, אתם יכולים למצוא לעצמכם תירוצים ('אני אחכה לחורף', 'הזמנים לא מתאימים לי', 'אני לא יודע אם אני רוצה או לא').
ואתם יכולים לבוא. אני כאן, מחכה. ספרו לחברות שלכן שמתלבטות עדיין. כתבו לי בתגובות, שלחו לי הודעות; זה היום האחרון להרשמה.
———-
יש עוד מקום אחד, אחרון, בסדנת הכתיבה היוצרת בתל אביב. היא נפתחת היום. אם אתן זוג חברות, דברו איתי ונראה מה אפשר לעשות.
יש עוד שני מקומות אחרונים בסדנה לכתיבת תוכן (עם הכוונה שיווקית) בירושלים. היא נפתחת ביום שלישי.
יש עוד מקום אחרון (או שניים, אני לא סגור על זה) בסדנה למתקדמים. ימי חמישי בבוקר. ירושלים.
אין יותר מקומות בכתיבה היוצרת בירושלים. יש רשימת המתנה של שבעה אנשים. עוד שלשה מתעניינים ואני פותח קבוצה נוספת.
בואו.
yehudagizbar.com 