אני חושב לאחרונה הרבה על איך כותבים זיכרון. חושב מסיבות אישיות, אני מניח. מהמקום שבו זיכרון הוא באמת חלק מהנפש. 'כותבים זיכרון'; לאו דווקא במובן הפשוט, הטכני, של 'איך כותבים', אלא אולי בשאלה הגדולה יותר: מהו זיכרון. מהי כתיבה. מה קורה שם במפגש בין הכתיבה, שהיא נצח, לזיכרון, שהוא תעתוע.
ולא שיש לי פתרון. אבל בהתרגש עלינו יום הזיכרון חשבתי שיש שני סוגי זיכרונות בעולם. אנחנו קוראים לשניהם 'זיכרון' אבל למעשה אלה דברים שונים. הזיכרון האחד הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו נזכרים בחבר ההוא מהילדות, או כשאנחנו מעלים לנגד עינינו דבר שהיה ואיננו עוד. הזיכרון השני הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו זוכרים את החומר למבחן, או זוכרים (בצורה אחרת, אך דומה מאוד) את יציאת מצרים.
הרי אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים כזיכרון. רובינו גם לא זוכרים כך את השואה, או את חללי צה"ל. אנחנו זוכרים אותם כהעלאה למודעות של ידע, של עובדה. הזיכרון הזה הוא לא פעולה רגשית, הוא ידיעה. כמו אשה האומרת לבן זוגה 'אתה זוכר לקחת את הילדים מוקדם היום?' ובעצם שואלת – אתה צריך לקחת את הילדים מוקדם. עובדה. האם אתה מודע לזה?
אבל הזיכרון הראשון הוא לא מודעות, הוא תהליך רגשי. במידה מסוימת, הוא שחזור של העבר. אנחנו נאחזים בחמקמקות הזו ומנסים לחוות שוב, לשחזר שוב, להעלות שוב דברים שחווינו. כשאנחנו נזכרים כך, אנחנו עוצמים עיניים, מתנתקים מההווה וממשמעותו, ומנסים להיזכר: מה היו הריחות שם? מה היה הטעם של הארטיק? איך התרחבו הריאות כשנשמו את אוויר המדבר?
אי אפשר לכתוב את זה. את הראשון. גם לזכור באמת אי אפשר. אני מנסה את זה הרבה, את עצימת העיניים הזו ואת הכתיבה בעקבותיה. את יציקת הלב אל התבנית של הטקסט. אבל הכתיבה הופכת את זה לאחר. היא מקבעת את הזיכרון, היא מנכיחה צד אחד שלו. הוא כבר לא 'זיכרון', הוא טקסט. הוא קבוע. הוא לא משתנה. הכתיבה הופכת את הזיכרון מההעלאה הזו, מהשחזור, לעובדה, כלומר לידיעה, למודעות.
במובן מסוים, כך נראה יום הזיכרון שלנו, אני חושב. העלאה למודעות. זכירה מודעת, בכח, כמעט. החמקמקות של הזיכרון נטולה ממנה, גם החיות, גם האינטואיטיביות שלו. זו זכירה כתובה, מקובעת, חקוקה; בחוק, באבן, במצבה.
yehudagizbar.com 