א.
לפני כמה שבועות אירחתי בסדנה שלי את יוני שלמון, ידיד העמוד (כמו שכל העוקבים הותיקים יודעים), ואחרי הסדנה הקפצתי אותו ברכב כדי שיספיק לקחת את הילדים ולאכול ארוחת צהריים בבית וכדי שנספיק לפטפט עוד קצת, וככה על כביש גהה בין מורשה לגנות תפס אותי יוני בערפי ואמר לי יהודה, אני יודע איזו סדנה אתה צריך לפתוח! סדנה ליצירה אבל באמת! ואני אמרתי לו יוני, בחייאת, אני באמצע לנהוג תשחרר לי את העורף, ויוני אמר טוב ממילא זו הייתה רק מטאפורה, וכך המשכנו לנו לפטפט.
אבל אחר כך, כשנסעתי הביתה עם מ' ומ', שתי תלמידות יקרות, הרהרתי לעצמי בקול על המשפט ההוא של יוני, וחשבתי על זה שבכל הסדנאות שלי אני מלמד בעיקר כלים טכניים. ולא שזה רע, כלים טכניים, אבל יצירה לא עובדת ככה. כלומר 'יצירה אבל באמת' לא עובדת ככה. היא לא מין כלי טכני שמקבלים אותו ומגייסים אותו לטובתך והנה הופ אתה יודע ליצור. אפשר ללמד טכניקות, וכלים, וטריקים סגנוניים וכל מה שצריך, אבל באמת – זה רק חצי מהדרך.
הנה אתמול למשל כתבה רוני כאן בתגובות שהיא לא יודעת איך כותבים על משהו חדש. היא כתבה שתהליך היצירה שלה הוא 'לב מלא ומשפט שמגיע ויוצא סיפור', שזה משפט מהמם אם תשאלו אותי. אבל כן, זה רק חצי דרך, כי איך בעצם מתמלא הלב?
ב.
התשובה הקצרה היא שיצירה מתחילה מנושא או רעיון שמתבשל אצלינו כמו קדירת שורשים; ששוהה, שמתעבה, שנאחז, שמתמלא. יצירה היא לא רעיון או סגנון, אלא משהו פנימי יותר. והנושא או הרעיון האלה מתחילים בהתבוננות. ואני שומע אתכם, מגיבים ציניקנים, חושבים לעצמכם 'להתבונן? כל היום אנחנו מתבוננים', או מגיבים אחרים, שכבר שבעו אי אלו סדנאות כתיבה, אומרים בקול (ומבהילים מלצר) 'יא אללה, שוב המנחים האלה והניו אייג' שלהם'. אז בואו, ננסה תרגיל קטן.
קחו חפץ. לא משנה איזה חפץ. שימו אותו לפניכם, תסתכלו.
אני כבר שומע אתכם שואלים, כמו מ' שהוזכרה לעיל, 'אבל על מה להסתכל?'. עזבו אתכם מהשאלות האלה. תסתכלו. תסתכלו עוד קצת. ועוד קצת. שבו ובהו. ועוד קצת, ועוד. רבע שעה של בהייה מאוד מטופשת, מאוד סתמית, בחפץ הכי פשוט שיש לידכם. עכבר של מחשב? פלאפון? ספר סגור של יואל הופמן? עט? לא משנה מה, תבהו בו.
אחרי הרבה זמן של התבוננות, משהו מתממש.
ג.
אני לא יודע לתאר את זה במילים, אז אם אתם קוראים את זה ולא מנסים את התרגיל אתם בטח לא מבינים מה אני רוצה. מי שניסה, שם בטח לב למה שקורה: המבט שלנו מתחדד (אנחנו שמים לב לכל הפרטים) ואז מתקהה (אנחנו לא מבינים מה הקטע), ואז הדבר שאנחנו מתבוננים בו או מתבוננים עליו מופיע, לפתע, בכל עצמותו. כלומר, כפי שהוא באמת, לפני השיפוט ולפני הדעה ולפני ההיכרות המוקדמת שלנו איתו. הוא מופיע באמת, בלי מסכים. אני קורא לזה 'ראייה צלולה' אבל האמת היא שהדברים הופכים להיות, לרגע אחד, פשוט מה שהם.
ועכשיו לתרגיל הבא: צאו החוצה בלי פלאפון, שבו ברחוב. עדיף רחוב יחסית סואן. תסתכלו. ברחוב כמה וכמה דקות. תשתעממו, ואז תסתכלו עוד קצת. תתחילו לשים לב לפרטים. תראו את המרחב, תראו את הזוויות של הרחובות, את התנועה של האנשים. שימו לב לסוגי האנשים. שימו לב לזמן החולף; תראו את שורשי השיער הלבנים, את הקמטים בצוואר, את הבהלה הילדותית. תראו מחוות, תנועות ידיים, סוגי הליכות. שוב, שימו לב להכל, ואז לכלום, ואז חכו שמשהו יקרה.
התבוננתם, ראיתם, דבר לא קרה. לא הבנתם מה אני רוצה מכם, נכון? נסו בקטן. תבחרו דבר אחד להתבונן בו, ותתבוננו היטב. אבל אל תרמו; תתבוננו.
וזהו. אל תחזרו ותכתבו. זה לא תרגיל כתיבה. באמת, זה תרגיל התבוננות. זה השלב הראשון הראשון, עוד לפני שמבשיל משהו, עוד לפני שאנחנו מתחילים להוליך אמירה או רעיון, עוד לפני שאנחנו שמים לב למשקפיים השקופים שאנחנו מרכיבים, לרגשות שלנו, לזוויות המיוחדות שלנו. זה רק הרגע הראשון, הגרעין של היצירה, המקום שבו אנחנו מצליחים לבודד את העולם מעצמינו ולהתבונן בו כפי שהוא. הרבה פעמים אנחנו עושים את זה, לפחות בנושאים מסויימים שאנחנו דשים בהם שוב ושוב, כמעט בלי לשים לב. אי אפשר לכתוב את זה. אי אפשר לכתוב בלי זה.
ד.
זו התשובה הקצרה. התשובה הארוכה והמפורטת יותר היא שאני פותח עוד רגע, בירושלים, סדנה למתקדמים, והסדנה למתקדמים תלווה את הדרך הזו אט אט, סביב נושא, תעבור מהמבט אל ההבשלה, מההבשלה אל הרעיון, ומהרעיון אל האמירה ומהאמירה אל הדמות ואל הסיפור. זו סדנה לכותבים וכותבות שכבר יודעים את הבסיס, שכותבים סיפורים זה זמן, ששבעו מסדנאות השראה ומתרגילים קצרי טווח, שמחפשים לעבור באמת, בקבוצה איכותית, את תהליך העיבוד והיצירה והכתיבה.
מלהיב אתכם? כן, גם אותי. אני גם אשתתף בה. יותר מדי זמן אני מחפש סדנה כזו.
רוצים לשמוע עוד? רוצים לשמוע על סדנאות התוכן שלי (לכותבים שלא מחפשים כתיבה ספרותית) או סדנאות הכתיבה היוצרת וכתיבת הסיפורים שלי? הנה, זה כאן.
yehudagizbar.com 