תכתבו את מה שאתם רוצים לכתוב

פעם לפני שנים, כשהייתי משורר צעיר ומיוסר (כלומר אני לא חשבתי ככה, ואני לא חושב ככה עד היום. לא שאני משורר ולא שאני צעיר ולא שאני מיוסר, אבל לפני חודשיים אמרתי למיכל שלא הייתי משורר ולא הייתי מיוסר ומיד קיבלתי צחוק מתגלגל בפרצופי. לא יודעת על משורר, אמרה מיכל, אבל מיוסר. אוהו! אתה בכית לנו באמצע שיעור פרשת שבוע! ובכן, שיהיה: מיוסר), כתבתי איזה סיפור ארוך בפייסבוק על הדברים שמעסיקים אותי, ותכף ומיד כתב לי מישהו בתגובה:

"תגיד, יהודה, למה כל הסיפורים שלך עוסקים באהבה או באלוהים או במוות. מה, אין נושאים אחרים בעולם?"

עכשיו בכנות, אין הרבה דברים שיכולים לעצבן כותבים כמו תגובות כאלה. היום אני קצת יותר בטוח בעצמי אז הייתי מוציא לו לשון. אבל אז הייתי צעיר ולא ידעתי מה לעשות ופשוט הפסקתי לכתוב. כלומר לא הפסקתי לנסות, אדרבה, כל יום וכל היום רק ניסיתי לכתוב על משהו שהוא לא אהבה, לא אלוהים ולא מוות, אבל לא הצלחתי. התחלתי סיפורים על חידות בלשיות ונתקעתי, סיפורי הצלחה עסקיים שלא הגיעו לשום מקום. ככה הסתבכתי עם עצמי חצי שנה עד שאמרתי יא אללה, לעזאזל עם זה. זה מי שאני וזהו.

וזו האמת. גם אם אתם כותבים שוב ושוב על מוזיקאים ישראלים שחיים בחו"ל, זה בסדר גמור. יותר מזה: זה מעולה. זה אומר שאלה המקומות שאתם מכירים הכי טוב. שיש לכם הכי הרבה דברים להגיד עליהם. שהם חשובים לכם ומעניינים אתכם. אל תקשיבו לכל מי שאומר לכם אחרת. אל תקשיבו לציניקנים, ובעיקר אל תקשיבו למגיבים משועממים בפייסבוק. בתכל'ס כל כותב מסתובב סביב הדברים שמעסיקים אותו, שחשובים לו, שפוצעים אותו, שמעיפים אותו.

כי מה, אהרון אפלפלד לא כתב שוב ושוב את אותו הסיפור? כתב. ומאיר שלו, לא כותב את אותו המקום? ודויד גרוסמן לא כותב את אותה הדמות? והגלויות של עגנון, והדילמות של דוסטוייבסקי, והסגנון של המינגווי, וכן הלאה. אז כן, גם אתם, יכול להיות לכם נושא אחד שאתם כותבים עליו, אפילו רק סיפור אחד שאתם מספרים שוב ושוב, וזה בסדר גמור.

כי כן, אתם מבינים, המגיבים שלכם – הם לא אלה שיצטרכו להתמודד עם העצות שלהם. הם לא אלה שיצטרכו לכתוב על הנושא שהם מציעים לכם. הם כמו כל היועצים לעת מצוא שמופיעים סביבכם ברגעים של החלטות – לפני בחירת מקצוע, או מסלול בצבא, או תואר באוניברסיטה או מיסוד זוגיות – ומייעצים. הם לא יצטרכו להתמודד עם ההחלטות, אז לא אכפת להם לייעץ. והמגיבים שאומרים לכם 'תכתבו על איקס' הם קצת כאלה. מייעצים והולכים. מה אכפת להם? זה לא הכתיבה שלהם, זה הכתיבה שלך.

זה לא אומר שאתם צריכים לוותר לעצמכם. זה לא אומר שלא צריך לחשוב או לחשב מסלול מחדש. זה לא אומר שלא צריך לבדוק אם לא מיציתם את הנושא, אם אתם לא הולכים שוב ושוב במסלול המוכר בלי לחדש, זה לא אומר שלא צריך לאתגר את עצמכם או לבדוק צורות כתיבה חדשות. זה רק אומר את העצה הכי טובה שאני יכול לתת (וזו עצה ששמעתי מאמיר גוטפרוינד, אז בכלל):

יצירה באה מבפנים, לא מבחוץ. לא כי זה מה שהקהל רוצה לשמוע ולא כי זה מה שהקהל מיצה. תקשיבו לעצמכם;

תכתבו רק את מה שאתם רוצים לכתוב.

____
(ואם בא לכם סדנאות של אחרי הפסח, אז הנה הגיע אחרי הפסח ויש סדנאות כתיבה לסיפורים ולשירים וגם לאנשים שסתם צריכים לכתוב, אבל לא סיפורים או שירים. לכולם יש מקום. רוצים לשמוע? כתבו 'יאללה' בתגובות או שלחו לי הודעה בפרטי)

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s