כבר חודשיים לא כתבתי. כלומר כתבתי, אבל לא כתבתי. כתבתי סיפורים קצרצרים שכאלה לפייסבוק וכתבתי דברים על פרשת השבוע וכתבתי מאמרים ופוסטים מקצועיים מדי יום ביומו, אבל לא כתבתי. וכשאני מתיישב מול המחשב שלי ומנסה להסביר לעצמי מה ההבדל, בעצם, אני מוצא שאני לא מצליח להסביר, רק יכול להגיד שיש כתיבה שבאה מבחוץ וכתיבה שבאה מבפנים, כתיבה שהיא סתם וכתיבה שהיא באמת.
מישהי בשם אלישבע שאלה אותי אתמול בהודעה לעמוד איך מתמודדים עם מחסום כתיבה. לא מתמודדים, כתבתי לה. כלומר אפשר, אפשר להטיח את עצמי בדף שוב ושוב באותיות שחורות פרנקריהל גודל 12 עד שישבר המחסום ואחר כך להדפיס ולהגיד כמה יפה, אבל זה לא זה. אפשר לשבור מחסום כתיבה, אפשר ליצור בעקבותיו, אבל זה לא עוזר, כי מחסום כתיבה לא מונע ממך לכתוב. את יכולה לכתוב, טכנית, אם רצונך בכך. הוא מונע מהרעיון להתיישב בך בפנים, להתבשל, לקבל את הממשות שלו. ואיפה זה הפנים הזה, אלוהים יודע.
אני רק יודע שכשאני כותב סיפור כזה, אמיתי, הוא לא נוצר במקום ועל הדף אלא יוצא ממקום כלשהו שכבר התיישב והתבשל והבין, ולכן הוא מתמשך ממני על הדף ונוצר ונברא, והדם זורם בי לאט כמו דבש, והכל ברור יותר וחד אבל גם נינוח שכזה, לא מתאמץ, נח על הדף באותה רכות שבה זקנים נחים אחרי יום עבודה. בריצוי הזה שיותר ממה שיש כבר אין בו צורך. ובשביל זה צריך שיגיע רעיון וינוח, וצריך שיתבשל, וצריך שאני ארצה להגיד אותו לעולם, שהוא יבער בי בעורקים כל כך הרבה זמן עד שהדחיפות שלו תשכך ואפשר יהיה להגיד אותו בעוצמה שקטה.
וכזה, כזה לא כתבתי כבר חודשיים לפחות.
מה עושים?
יהודה
yehudagizbar.com 