פעם כשהייתי קטן ותמים לימים הייתי יוצא עם חברים מבוגרים לשתות משהו בפאב המקומי, וכדרכם של פאבים מקומיים הוא לא היה כל כך מקומי והיית צריך לנסוע למרכז העיר ולהתיישב שם במקום נורמלי כדי לראות את המשחק, ושם היה אפשר להזמין חצי ליטר בירה או שליש ליטר בירה (זה היה עוד לפני ההמצאה הזו של הפיינט). ופעם, כשלא ממש רציתי לשתות, באתי להזמין שליש ואז הסתכל עלי אחד החבר'ה ואמר – שליש? שליש זה מביש!
לא יודע למה נזכרתי בסיפור הזה. בכלל רציתי לכתוב לכם על חוק השליש, שאומר שתכל'ס, תכל'ס, תמיד אפשר להוריד את השליש הראשון של הסיפור או הטור או השיר שאנחנו כותבים. רוב הפעמים הוא רק אקספוזיציה, הוא רק הכנה לדברים המעניין באמת. אבל ככה זה אצל כותבים, הם אומרים לעצמם יא אללה, איך אני יכול לספר על דון עמרם בלי לספר את כל ההיסטוריה המשפחתית כולל מתכון לחלות המיוחדות של חמותו, וככה במקום לכתוב את מה שהם בעצם רוצים לכתוב, הם כותבים את כל המסביב.
עוד קטע עם השליש הראשון של הטקסט הוא שזו כמות הטקסט שאנחנו צריכים לכתוב כדי להתאפס, להבין מה הסגנון שבו אנחנו צריכים לכתוב ועל מה בעצם אנחנו מדברים כאן. תחשבו על זה כמו תהליך חיפוש: אנחנו כותבים על משפחה, ואז על בית, ואז על עבודה מהבית, אנחנו כותבים חלק בגוף ראשון וחלק בגוף שלישי, ורק אחרי שליש אנחנו פתאום מבינים על מה באמת הסיפור שלנו. הטקסט מתפקס, הסגנון מיישר קו. פתאום הכל עובד. רק מה, אי אפשר להתחיל ישר מהשליש השני; חייבים להתחיל מההתחלה, לכתוב שליש, לראות איך הכל מותנע ועובד, ורק אז למחוק. ככה זה בחיים, אין קיצורי דרך.
וכן, גם בפוסט הזה אפשר למחוק את השליש הראשון. אבל מה, תראו איזה שליש חמוד, לא להשאיר?
yehudagizbar.com 