שלש הערות על ביקורת הספרות

א.
אין מספיק ביקורת ספרות בארץ. היה ראוי שתהיה, אבל אין. היא מתחבאת בסדנאות כתיבה, בביקורת עדינה, מרומזת, על טקסטים של משתתפי הסדנה. שמעון אדף, למשל, נודע לתהילה בעולם הספרות בתור הקורא הכי עדין ומבין ומבריק (אני עד), אבל הוא לא כותב ביקורות. זה בסדר גמור, כמובן. גם אם היה רוצה לכתוב ביקורות, קשה להיות מבקר ספרות בארץ שאפשר לחצות אותה באופניים בנסיעה של יום אחד. הפוליטי מתערבב בספרותי, מושא הביקורת שלך ביום אחד יכול להיות זה שמוציא אותך לאור ביום אחר. מפחיד לערבב כך, שמחה בשמחה.

זה גורם לכך שביקורת הספרות היא נו, אפעס, לא הדבר הכי אמין בעולם. עמוס עוז ודויד גרוסמן כותבים, כמדומה, רק ספרים טובים. משוררים ישראלים כותבים רק שירה איכותית. למעשה אין צורך בכלל לבקר את השירה העברית או את ספרות המופת העברית; אפשר להסתפק בהצגת הנושא. לצטט מספר שירים, להרחיב באנקדוטה, לסיים באיחול לבבי, והנה ביקורת ספרות. במקרים אחרים, את ביקורת הספרים החליפו ניתוחי הספרות: לא יגידו מפורשות 'זה לא ספר טוב', במקום זה ינתחו אותו ואת האפקט הספרותי (או הפוליטי) שלו עד לעייפה.
כל זה, כמובן, קורה רק בספרות הישראלית, לא בחוצה לארץ. שם יכולים בהחלט לצאת ספרי זבל ורעות רוח. אנשים כותבים ספרים לא טובים בארצות הברית ובצרפת, באנגליה, בהודו ובדרום קוריאה. כך עלית קרפ כותבת בהארץ טור נפלא על רבי מכר, והיא מבקרת אותם ביד תקיפה ומתוך חיבה לז'אנר. אני מאמין לעלית, מפני שעל ספרים רעים היא תגיד 'אלה לא ספרים טובים', וכך אני יכול לדעת שכשהיא אומרת 'הספר הזה טוב', הספר הזה אכן טוב.
ב.
ביקורת ספרות טובה היא דבר טוב. היא דבר טוב לעומדים לפני הקריאה, מפני שהם מבקשים לדעת אם הספר שהם עומדים לקנות או לקרוא הוא ספר ששווה להוציא עליו זמן וכסף וכוחות נפש. היא דבר טוב לעומדים אחרי הקריאה, מפני שהיא יכולה לחשוף ולגלות דברים שהקורא הממוצע לא שם אליהם לב במהלך הקריאה. אחד הדפקטים שלי הוא לשבת מול המחשב, אחרי שאני רואה סרט או סדרה או קורא ספר, ולקרוא מה אנשים אחרים חשבו על הספר. לגלות מה הם ראו שאני פספסתי, להבין את הספר יותר לעומק או אפילו רק להסתכל על הסרט מעוד כיוונים.
אבל ביקורת ספרות לא מיועדת רק לקוראים. היא מיועדת גם לכותבים. מבקרי ספרות יכולים להתוות דרך, להצביע, לאבחן. הם מסוגלים להראות מה טוב ומה רע בספר, מה ראוי היה שיהיה. הם יכולים למקם את הספר בתוך ההקשר הספרותי המקומי והעולמי, להצביע על כיווני המשך, להשוות ליצירות אחרות, לטוב ולמוטב, להגיד 'כך ראוי לכתוב' וגם 'כך לא ראוי לכתוב'. זה לא אומר שכותבים צריכים לקבל את הביקורת הזו כתורה למשה מסיני: ניל גיימן כתב פעם שאם מישהו אומר לנו שהסיפור שכתבנו לא טוב, הוא כנראה צודק. אבל אם הוא אומר למה זה לא טוב, כנראה שהוא טועה. וגם את המשפט הזה צריך לקחת בעירבון מוגבל.
למותר לציין, אני חושב: ביקורת ספרות שכזו צריכה להיות כֵּנה. היא צריכה להיות מנומקת. היא צריכה להיות לא משוחדת, ואומרת את דעתה בכנות ובלי חנופה לסופר או להוצאה. רק כך הביקורת הופכת להיות דבר טוב. זה נכון גם לביקורת ספר שנכתבת מתוך חיבה לכותבים, וגם לביקורת ספר שנכתבת מתוך סלידה מתנועות ספרותיות מסויימות. זה נכון לביקורות שחובבות את הז'אנר וביקורות שלא אוהבות את הז'אנר. משוא הפנים יכול להיות לשני הצדדים, ומשניהם צריך להיזהר.
ג.
אחד הדברים שצריכים לימוד בנתינת ביקורת הוא ההבנה שספרים לא נוצרים מעצמם, כלומר שיש בני אדם שעומדים מאחוריהם. בני אדם שהשקיעו את נפשם ואת זמנם בלכתוב ספר, או סיפור, או קטע, והם שמחים ונעלבים ומתרגשים מדברים שנאמרים עליהם, וכשאנחנו מגיבים ליצירה, אנחנו אף פעם לא מגיבים רק ליצירה; תמיד יש מישהו או מישהי שעומדים מאחוריה ומקשיבים קשב רב. וגם אם הם צריכים את הביקורת הזו, והביקורת הזו נכונה וכנה וחשופה, עדיין ראוי להיזהר בכבודם של בני אדם פי כמה משנזהרים בכבודה של הספרות.
וההבנה הזו צריכה לימוד, מפני שהספר נמצא לפנינו, אבל הכותב או הכותבת לא נמצאים לפנינו. וזה נכון גם בסדנאות, כלומר גם כשהכותבים נמצאים לפנינו, כי יש לנו, למנחי הסדנאות, מין הנחת יסוד שכזו שאם אדם בא לסדנה הוא רוצה לשמוע ביקורת ולהשתפר. ואמנם לרוב זה נכון, ובכל זאת, גם אנשים שמורגלים בביקורות שנים ארוכות, גם הם בני אדם ונפגעים כשנכנסים בהם. אמנם נכון, הם מוכנים לשמוע ביקורת עניינית, אבל – כולנו יודעים, הרי, כמה כואב לשמוע שעשינו משהו לא מוצלח. ועוד יותר כואב לשמוע מישהו שסתם לא אוהב, בלי להסביר או לנמק.
ולכן צריך להיות עדינים. וכשנותנים ביקורת, לא להתנצל על עצם קיומה של הביקורת ולא להגיד 'אני לא אוהב להיות האיש הרע', אלא פשוט לא להיות האיש הרע. להנמיך את הלהבות, ולהגיד 'אני לא מסכים עם הביקורות האחרות, אני חושב שזה לא טוב', להסביר ולנמק. לא לצבור הון על גבי אחרים, ולא להתפלש בכבודם של כותבים אחרים, ולהיות מענטש לפני ואחרי שיושבים לבקר, ובניקוי ההאדרה העצמית והשמחה לאיד. רק כך, רק בעדינות.
ואם אי אפשר לנקות? זה מלמד אותנו שאנחנו לא רוצים בטובת הכותב. ואז לא חייבים. באמת, לא חייבים. אפשר לא לכתוב, אפשר לא לבקר. זה אמנם חוזר לאותן הבעיות שהעליתי בסעיף א', ובכל זאת, מובטחני שיש בדור הזה מי שיודע להעביר ביקורת גם בלי להטיח דברים באנשים אחרים.
כללו של דבר: צריכה שתהיה ביקורת עניינית וכנה ומכבדת, והיא צריכה להיות מנומקת היטב, להסביר מה צריך שיהיה ומה לא, להצביע גם על הדברים הטובים ולא רק על הדברים הרעים, ולא להתפלש בכבודם של אחרים, גם אם אינם הכותבים הטובים בדורם, ואפילו אם אי אלו עיתונאים כתבו עליהם פעם את התואר הזה, 'הכותב הטוב בדורו'. אחרת נוצרת התחושה שגם הביקורת אינה עניינית, וכל מטרתה לשחוט פרה קדושה, ולא רק הפרכוס וההחמאה אינם ענייניים.
ועל כל פנים, ביקורת צריך שתהיה.
———
קישורים רלוונטיים:
אלי הירש מגיב לביקורת. נעם פרתום מגיבה לביקורת. אחד ושתיים.

3 מחשבות על “שלש הערות על ביקורת הספרות

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s