תתרכזו בעיקר

"שוב היה מעשה מאדם אחד שכתב סיפור קטן ודלוח והיה מביט בו ואומר כמה נאה סיפור זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, והיה חפץ להודיע הציבור ביופיו של הסיפור. מה עשה, לקח תמרור גבוה והציג ליד הסיפור, ובכל עת שהיו הולכי דרכים מביטים בסיפור מרחוק, היו אומרים פשש, איזה סיפור נאה זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, ואחרי כן היו מתקרבים לסיפור עד שהיו רואים אותו בממש, ואינו אלא סיפור קטן ודלוח, והיו הולכים משם בפחי נפש."

תראו, יקירַי.

 

יש דבר כזה בטקסטים שקוראים לו 'תמרורים'. תמרורים זה כמו אנשים שרואים שחקניות מפורסמות מהוליווד הולכות עם שמלת ערב שחורה חשופת גב, או עם טייץ וטריקו וכל הדברים האלה שאני לא ממש מבין בהם, ואומרים 'אה, ככה כוכבים הולכים אז כנראה שזה יפה, בוא ונלך ככה גם', והם הולכים ולובשים (או הולכות ולובשות) טייץ וטריקו ונראים הכי נלעגים בעולם. זה תמרור. כלומר ככה, אבל בטקסטים: אלה כל מיני אמצעים סגנוניים שהכותב הכניס לטקסט בשביל שהוא יראה *כמו* טקסט טוב.

יש מלא דוגמאות לדברים כאלה. שפה גבוהה? תמרור. מישהו חושב שככה סיפורים 'טובים' נראים, אז הוא עולה אלף משלבים למעלה. חרוזים? תמרור. ביטויים? תמרור. כל הדברים האלה אומרים שמישהו רצה להגיד 'זהירות, טקסט מכובד לפניך'.

זה כמובן לא אומר כלום על הטקסט עצמו, אבל אני למדתי לחשוד אוטומטית בטקסטים עם תמרורים. למשל, סיפורים שכתובים בשפה גבוהה. הרבה פעמים שפה גבוהה, משלב מורכב או התרחקות מהקונקרטיות, מהדוגמאות, מהנסיון להיות ברור ומובן – הם ניסיון לחפות באמצעות הצורה על התוכן. זה נכון לשירים ולסיפורים, לשפה 'עגנונית' אבל גם לשפה נמוכה במפגיע, לטריקים סגנוניים ובאופן כללי, לכל חריגה צורנית שלא נובעת מהטקסט.

זו רק חשדנות, כן? לא שלילה גורפת. הדרך לבדוק אם זה תמרור או לא היא להעביר את הרעיון או את הסיפור לשפה יומיומית. סיפורים טובים עובדים בכל משלב. לעזאזל, הם אפילו עובדים בלי משלב בכלל, רק בסרט או בתמונות. אם הסיפור לא מחזיק בלי המשלב הגבוה, התמרור, הוא לא באמת מחזיק גם עם המשלב הגבוה; הוא מתיימר להחזיק, או עובד עלינו שהוא מחזיק, אבל הוא לא.

עוד דוגמה מלבבת לתופעה הזאת היא שירים שאנשים כותבים לימי הולדת של הקרובים להם. במקום להגיד בשפה ברורה ונעימה 'אני אוהב אותך, את/ה חשוב/ה לי, אני אוהב בך את הדברים האלה והאחרים', הם מוצאים את עצמם חורזיים שור וחמור, בונים אקרוסטיכון, משליכים לטקסט מליצות נבובות וקלישאיות, עולים אלף משלבים בסולם, וכל זה כדי לייצר 'שיר' שלא אומר כלום. אבל הוא יותר 'ברכה ליומולדת', כי הוא שיר, ושירים זה דבר חגיגי.

ולשם הדגמה, יוזכר כאן לדראון עולם החרוז שכתבתי לאחותי הגדולה לקראת בת המצווה שלה: "חנה אוהבת לשבת ולקרוא בחדר / או לצאת ולטייל תחת עצי אֶדֶר*". הרי לכם.

* לזכותי יאמר שהייתי ילד רך בשנים וגם שידעתי מה זה 'אֶדֶר'. תודה לך, אן שרלי!

——
אהבתם? פנקו בלייק, מוזמנים גם לעקוב אחרי האתר או להגיד שלום בהודעה אישית. 🙂

וחוצמיזה שאלה, מהו (לדעתכם) התמרור הכי מעצבן בשפה? אני מתעב באופן אישי שפה של עורכי דין. לדעתי הם בעצמם לא סגורים עד הסוף מה כל מילה אומרת, העיקר שזה נשמע מרשים.
אבקש לזקוף את הדברים לזכות מרשי.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s