ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

סופרים לא אמורים לחשוב על כסף. אני יודע שהם לא אמורים לחשוב על כסף, ובראיונות בידיעות אחרונות מדי פעם מופיעים משוררים ומהרהרים על דלות החומר, על ההכנסה הפעוטה שלהם, על הבית המתקלף, אבל אני לא רוצה לתת לחיים לחמוק מהאצבעות שלי, ואני חושב על כסף. אני מוציא קבלות. אני מנסה לחשב עלויות תקורה. אני בודק אם כדאי קופת גמל להשקעה כאן או שם. אני חוסך לפנסיה.
לפעמים אני מרגיש כאילו התבגרתי, פתאום. זה לא קשור לעצמאות, דווקא. זה שילוב של הכל. של הנישואין, של המחשבה על העתיד, של החיסכון, של השאלה 'איזה חיים היית רוצה לחיות', והשאלה המיידית, שאחריה, 'מה אתה עושה בשביל להגיע לזה'. לכל עשייה יש מחיר, והכתפיים מתקשחות כדי לשאת עליהן את ההחלטות, כדי לשלם את המחירים. ההתבגרות הזו מורידה אותי לקרקע, נועצת אותי בכל הכח אל העולם הזה.
אמרתי אתמול למעיין. ישבנו על הדשא באוניברסיטה, ואני אמרתי, אתה יודע, הפכתי ל'בעל בית'. בישיבה היינו צוחקים על הבל'בתים האלה, שחיים חיים רגילים כל כך. הולכים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב, מדברים על השקעות עם חברים בשבת אחרי הצהריים, ובשבת מתפללים במניין ותורמים קצת כסף לישיבות. ואמרתי לו אתה יודע, בשבתות אחרי התפילה אני פותח ולומד קצת על הפרשה; פעם אחת קבועה בשבוע. יושב, פותח ספר, מנסה לפרוש כנפיים בתוך כל האבק הזה.
זה לא רק העניין של הכסף, אני חושב. זה כל העולם. זה הפעולה בעולם שהופכת דברים לממשיים. ובתוך זה, איך משמרים את הלחלוחית, איך מצליחים שלא לשקוע אל הקרקעית, שלא לשעבד את עצמינו אל העבודה ואל התארים. איך מצליחים לזכור שיש רקע לעולם, שיש עומק, שהצבעים עזים, שיש מקומות שלא היינו בהם ומחשבות שעדיין לא הספקנו לחשוב.
אני לא יודע.
בינתיים אני עושה לעצמי תזכורות. אני מסתכל על השמיים, לפעמים, ולפעמים על הארץ, ולומד לעצמי ושומע שיעורים וקורא ספרים ומנסה לחשוב עם חברים על העולם הזה, ועל רשת הקורים הדקה שעליה הוא מונח, ואת הסדנאות הפכתי לקצת פחות טכניות, לקצת יותר משמעותיות. אנחנו חושבים על העולם. מנסים לראות: מהו שבר. מהי מנורה. מהו אור.
ואתמול, רציתי לומר, יוני אמר לי שהוא חושב שזה קצת כמו ללכת על חבל. אתה יכול ללכת על הרצפה, אבל בכך אתה מקורקע. אתה יכול לעוף לשמיים, אבל זה ללכת לאיבוד. להיות יוצר זה קצת ללכת על חבל; להתהלך בגובה, לנסות שלא ליפול, לנסות שלא לנסוק מדי. ואני אמרתי כן, נכון, אבל כמה אפשר ללכת בשיווי משקל. מתי יבוא כבר מקום שקט שעליו תונח הנפש, ויוני אמר אתה יודע, אולי אין כזה בעולם. אולי רק הנפש בעצמה יכולה להיות מקום שקט, ותו לא.
ככה יוני אמר.
ויוני הוא יוצר אמיתי, שהנשמה שלו קרועה מנשמת העולם, אז הוא כנראה יודע.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s