לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.

ואמרתי לו תקשיב, יקירי, גם אני לא כתבתי כבר המון זמן. והוא אמר – אבל פייסבוק. ואני אמרתי לו – כן, אבל גם אתה. והוא אמר כן, זה נכון. ואני אמרתי אבל אתה יודע למה אנחנו הולכים לפייסבוק, והוא אמר, בשביל הקוראים והלייקים והתגובות? ואני אמרתי לא, כלומר כן, זה חלק מזה, אבל בעיקר כי לכתוב סיפורים זה להיות לבד.

אף אחד לא אומר לך את זה כשאתה מתחיל, אמרתי. אומרים 'וואי, איזה יופי אתה כותב', ואומרים 'תקשיב, אולי תעשה עם זה משהו', ואומרים 'אתה יודע, הדמות ההיא? היא לא כל כך טובה'. אבל הכתיבה, הכתיבה עצמה? היא כמו ללכת לטיול ארוך, ארוך, אינסופי, לבד. אין את מי לשתף, אין עם מי להתייעץ, ספק אם בכלל אפשר.

יש עוד יצירות אמנות שהן יצירות בודדות, זה נכון. מוזיקאי מתאמן לבדו, וציירים מציירים לבדם, אבל מוזיקה אפשר גם לעשות ביחד, ולצייר אפשר ביחד, במפגשי ציור, וקולנוע עושים בעשרות אנשים ואפשר כולם לשבת בצהריים לארוחת צהריים משותפת ולחלוק ביחד את התהליך, להסתלבט על הפאדיחה של שחקן המשנה, לבקש שיעבירו את המיונז. זה לא נכון, כמובן, כל היוצרים הם בודדים, אבל יש דברים שהם בודדים פחות.

ולכתוב סיפורים –

יש חדר, ובחדר יש כיסא ושולחן וכלב קטן וכחוש ושולחן עבודה ושקט, והמון כוסות עם משקעי קפה שחור ומילים שרצות על מסך המחשב, וזהו. השאר ריק.

מדי פעם אתה רוצה לקום ולחלץ עצמות ולשחרר את הנפש מהכיווץ שלה, אולי להריץ בדיחות עם מישהו במטבחון, אבל במטבח אין כלום חוץ מקומקום שמביט עליך בתימהון, ואתה רוצה להגיד למישהו תשמע, פתאום הבנתי את ציר העלילה המרכזי של אחת מדמויות המשנה, אבל חברים שלך עסוקים בדברים אחרים ולך תכניס אותם עכשיו לתוך הסיפור ותסביר למה זו הבנה כל כך חשובה.

ככה זה, אמרתי. על מה שאתה עושה כל היום? אי אפשר לדבר. או לשתף, או להתייעץ. אין עם מי. אין איך. מה, תתן למישהו לקרוא עכשיו ארבעים אלף מילים של סיפור לא גמור? נו, זה מה שאמרתי. זה המלכוד שלי. אני כל היום בפייסבוק כי לכתוב סיפורים, לכתוב סיפורים באמת, זה להיות לבד.

והסופר הזה אמר, אז למה אתה ממשיך?
ואני אמרתי, איזו ברירה כבר יש.
והוא הנהן ושתה את שאריות האמריקנו ואמר כן, זה נכון.

מחשבה אחת על “לכתוב סיפורים זה להיות לבד

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s