תנו לקורא להבין לבד

יש מרצה אחד, אני לא אוהב לנקוב בשמות אז נקרא לו 'שודד הים רחל', שאני קורא מדי פעם את מה שהוא כותב בפייסבוק. שודד הים רחל כותב הרבה ומתנסח היטב, ואני די מחבב את סגנון החשיבה שלו ואת התובנות שהוא מגיע אליהם. הוא מאוד מובן, הוא מאוד נגיש, הוא אף פעם לא מפתיע, והוא כותב את מה שאני מכנה בתואר 'כתיבה שטוחה'.
 
מה זו כתיבה שטוחה, אתם שואלים? כתיבה שטוחה היא כתיבה מאוד מאוד מובנת. כל כך מובנת עד שאין שום דרך להבין אותה אחרת או להוסיף עליה משהו. הוא אף פעם לא משתמשת במטאפורות מוזרות, או בדימויים יוצאי דופן, בסגנון כתיבה ייחודי או בשום דבר שכזה. היא לא מכילה סתירות פנימיות, הסיפורים מאוד ממוקדי מטרה, הדוגמאות מפרטות את כל מה שאפשר להבין מהסיטואציה. זה כל כך ברור עד שזה הופך להיות כמעט שקוף.
 
שקוף, כלומר: אנחנו קוראים את הטקסט ולא מתעכבים עליו. תחשבו רגע על משפטים כמו 'היציאה מימין' או 'אין לדרוך על הדשא'., לרוב, לא שמים לב שהם שם. אנחנו מודעים לזה שיש שם טקסט, ולפעמים אפילו לזה שקראנו אותו, אבל אנחנו לא מתעכבים עליו, לא עוצרים ללמוד אותו ולא מנסים להבין מה הוא אומר, כי הוא שקוף. המשמעות שלו, בשבילנו, מיידית.
 
(אומברטו אקו קרא לסוג הזה של הטקסטים 'טקסט סגור'. שיהיה).
 
זה קצת הפוך על הפוך. כי נראה לנו שזה טוב, לא? זה מאוד מובן, זה מאוד קריא, אנחנו מבינים מה 'שודד הים רחל' רוצה מאיתנו, מה רע?
 
שום דבר לא 'רע'. זה לא טקסט רע. זה פשוט–
 
זה טקסט לא זכיר. הוא לא נשאר אצלנו במוח. אנחנו זוכרים מידע באמצעות עיבוד שלו, וטקסט מהסוג הזה לא גורם לקורא להגיב, או לחשוב, או לעבד, או לעשות כל פעולה אחרת שבדרך כלל גורמת לנו לזכור טקסטים. הוא יותר מדי מובן, ועודף המובנות הזו היא בעוכריו. זה נכון שאנשים מפצים על זה באמצעות הניסיון ליצור תוכן ייחודי, אבל תחשבו על זה רגע. אתם לומדים טקסט באוניברסיטה, בבית הספר, בתנועות הנוער, מה אתם לומדים?
 
בדיוק, טקסטים שיש מה ללמוד בהם. שהם לא מובנים על הקריאה הראשונה.
 
אני לא אומר לכם ליצור טקסטים חידתיים (אם כי גם זה יכול לעבוד. עיין ערך ג'יימס ג'ויס ו'פיניגנס וייק' שלו), אני רק אומר – וואלה, תנו לקורא מרווח. תנו לו מקום להבין. אל תגידו לקורא 'הדמות מרגישה ככה וככה', תנו לו להבין איך היא מרגישה. מה מניע אותה. אל תסבירו לו את הסיפור, תנו לו את המקום להבין לבד את הסיפור שלכם, או את המסר, או מה שאתם־לא־כותבים.
 
זה נכון לגבי כל טקסט. אתם כותבים פוסט בפייסבוק? תעוררו לחשיבה. תשאלו. תאתגרו. תציגו זווית חדשה ומרעננת. תכתבו בצורה יוצאת דופן. אתם כותבים סיפור? תשאירו מרווחים שהקורא ישלים בעצמו. אתם כותבים מאמר? אם הוא קשה ממילא, זה בסדר. אם הוא מיועד לכל העולם, כלומר, אם הוא טור דעה ברור ומוצק (נניח, נאום באו"ם), תשאירו לקורא משהו אחד להבין, איזו מטאפורה קצת ייחודית, משהו שהוא לא ציפה לו, שיחייב אותו לחשוב קצת ולהרגיש חכם.
 
רוצים דוגמאות? פירוט? כלים? תעקבו אחרי הדף או תשאלו בתגובות. בינתיים אני רק אתן כלי פשוט: להכניס בטקסט שלכם ציטוטים, או מה שמכונה 'ארמזים', כלומר רמיזות ליצירות אחרות ולטקסטים אחרים. כשאנחנו מזהים ציטוט כזה אנחנו אוטומטית מרגישים חכמים, כי היי, זיהינו, והזיהוי הזה אומר לנו גם שהטקסט הזה מדבר אלינו, וגם שאנחנו חכמים כי זיהינו והבנו את ההקשר. ואם לא זיהינו – לא נורא, אין לנו מושג מה פספסנו.
 
דוגמה? דוגמה.
זיהיתם את הרמיזה בפוסט הזה?

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s