כתיבה בלשון הווה

פעם כתבה דורית רביניאן בטור ב'הארץ' (קישור) על הכתיבה בלשון ההווה. היו שם מספר דברים נכוחים: לשון ההווה מעמידה את הקורא כעד למתרחש, הופכת אותו דרוך. ובעיקר, היא לא מסופרת מנקודת המבט של הסיפור הכולל, אלא מעמדת ההתרחשות. במילים אחרות, היא לא טוענת למשהו על המציאות, אלא מספרת אותה ומבקשת מהקורא לשפוט.

רביניאן ציטטה שם מישהו המאשים את אורח החיים המודרני, המקוטע, שאין בו גרסה 'רשמית' וסופית לסיפור. ומקבילה את זה למילותיו של ג'ון מוּלַאן, פרופסור לספרות מאוניברסיטת לונדון, שאמר: "השימוש בלשון עבר מרמז על עמדת היתרון של המספר על הקורא. הוא משקיף לאחור, מסוף הסיפור אל ראשיתו, ומוצא באירועים תבנית".

האמירה של מולאן נכונה, אבל למחצה, שהרי כל סיפור הוא (בהכרח) תבנית. הוא בורר אירועים מסוימים ומספר אותם, ומעלים פרטים אחרים. הבחירה הזאת מעניקה להם משמעות מעצם היותה, ולכן התבנית נוצרת. גם אם היא רעועה. אבל אפשר להבין אותו: העמדת הקורא כעֵד מעבירה את המספר אל מאחורי הקלעים, ולכן מחייבת את הקורא לבחון את ההתרחשות בעיניים שלו. כלומר, להניח לקורא לייצר את הסיפור.

לפעמים זה סבבה, כמובן. אפשר לראות דוגמה יפה לשימוש נכון בלשון הווה בפתיחות של גרוסמן. כמו הפתיחה המופלאה של 'מישהו לרוץ איתו'. מתחיל ב"כלב דוהר ברחובות, אחריו רץ נער" בלשון הווה, ואז אקספוזיציה קצרה על אסף ותמר, ואז "וכעבור חודש דהרו נער וכלבה" – מעבר, כמו מבלי משים, ללשון עבר. או הפתיחה של 'אשה בורחת מבשורה' – פותח בדיאלוג, כלומר בהווה (אבל נסתר), זולג לאקספוזיציה, עובר ללשון עבר.

על כל פנים, אולי כדאי להסתכל אחרת: מה לשון העבר גורמת לסיפור? או, יותר נכון, מה לשון העבר גורמת לטקסט?

אחרי שכתב עמוס עוז את 'ארצות התן', ספרו הראשון, הוא כתב ספר חצי-נשכח, 'מקום אחר', שמספר את תולדותיו של קיבוץ כלשהו. ספר שמספר תולדות, דמויות, אנשים והיסטוריה, והעלילה מתחילה לזוז – כלומר, האקספוזיציה נגמרת – אחרי שלשת רבעי ספר. הרומן הראשון של עוז נשכח למדי, ולא בכדי: הבעיה לא הייתה הכתיבה היפיפיה שלו, אלא העדרו של סיפור. הצורה הייתה יפה כתמיד, הפנים הלך לאיבוד.

אני מהרהר בזה בעקבות ספר עברי שקראתי השבוע. אחרי שלשת רבעי ספר שאינם אלא אקספוזיציה, נזכר העורך שחייב גם לקרות משהו בסיפור ושלח את הסופר לכתוב. שלשה רבעים יפיפיים, בשפה מהממת והבלחות חודרות של טבע האדם, שדבר אינו קורה בהם. ופתאום: עלילה רצה, חרבות מתהפכות, אירועים קורים, המקצב המקורי נזנח לטובת הרצה מהירה של התרחשות כלשהי.

לו זה היה קורה רק בספר אחד, החרשתי; תמיד כיף לקרוא מילים יפות. אבל זה לא הספר הראשון, ולא השני, ולא השלישי. לא מעט מרבי המכר בשנים האחרונות היו כאלה שהסיפור מתחיל בהם רק ברבע האחרון. ובאמת הם לא אומרים כלום, נקראים לרגע, נבלעים מיד אחר כך בתהום הנשייה. במין תגובה למילותיו של מולאן, לפעמים ההשקפה אחור לא מאפשרת לספר סיפור, בכלל. הדמויות נעלמות, האמירה לא קיימת. לשון העבר מאפשרת לספר אקספוזיציה לא נגמרת, טקסט כתוב יפה ותו לא. אין סוף הסיפור, אין ראשיתו, אין אמירה ואין משמעות.

אולי לשון ההווה אינה אלא נגזרת, או השתקפות, של הבעיה האמיתית; חוסר היכולת לראות את הסיפור במלואו, מהחל ועד כלה. חוסר היכולת לומר משהו. כלומר; חוסר היכולת לספר סיפור.