תתחילו מהחלק המעניין

יש קטע כזה של קומונריות בבני עקיבא שבשביל ללכוד את תשומת הלב של החניכים שלהן הן מתחילות בלבקש שקט, בבקשה, שקט, אנשים באו לדבר אתכם, תכבדו אותם,
ואחר כך בלצעוק על חניכים שיהיו בשקט, נוווווו, שקט כבר,
ואחר כך לבקש מהמדריכים שלהם בקול צרוד שידאגו (בבקשה ולעזאזל) שהחניכים יהיו בשקט, ושוהם ואורי תפסיקו להתנהג כמו ילדים בעצמכם אתם מדריכים עכשיו תודה
ואז המדריכים זוקפים חזה ואומרים לחניכים 'נו, תכבדו את מי שבא לדבר אתכם!'.
ואז החניכים נזכרים שהם בכלל שכחו שמישהו בא לדבר איתם.
ובינתיים המרצה יושבת על כיסא באמצע הסניף ותוהה מה לעזאזל היא חשבה לעצמה.
ורק אחרי חצי שעה יש איזשהו שקט יחסי.
ואז היא קמה לדבר.
ובינתיים שלומי, החניך עם הפרעת הקשב, לא מצליח לשתוק יותר וצועק 'הו הא מה קרה / מ-ע-לות באו לעשות פה מסיבה!', ושלום שלום לניסיון לדבר עם הסניף.

זה לא עובד. מדהים איך דורות של קומונריות והן עדיין לא קלטו שזה לא עובד. אתם לא מבקשים תשומת לב, כי החניכים או הקוראים או הלקוחות אומרים לעצמם 'אה, תשומת הלב אצלי, ואני מחליט אם לתת אותה לאדם הזה, בנדיבות ליבי, או לא'. אתם לא כאלה. אתם לוקחים את תשומת הלב.

ולכן הכלי הכי פשוט, והכי יעיל, הוא לא לבקש שקט. הוא לגרום לחניכים להבין שאתם מעניינים אותם. ואם אתם מעניינים אותם, הם יהיו בשקט, כי הם לא רוצים להפריע לעצמם. ומה שהייתי עושה, בתקופות שעוד הייתי מדריך בבני עקיבא, זה לעמוד על כיסא ולהעמיד חבר על כיסא, ולהתחיל לדבר איתו על מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן. או להתחיל לריב איתו. או להתחיל לספר סיפור. זה עבד נהדר כשהייתי מדריך, ואני משער שזה ממשיך לעבוד גם בימים אלה ממש.

ככה, הכי פשוט. יש מליון דרכים לתפוס את תשומת הלב של הקוראים, החניכים או הלקוחות. אני מטפטף פה כאלה מדי פעם, אבל זה נראה לי כמו הכלי הכי אפקטיבי: פשוט תתחילו מהחלק החשוב. גם אם זה רק פוסט שבא להסביר לעוקבים שלכם למה הם צריכים לקנות ספת ויטנג' מהממת עם ריפוד קצת קרוע. גם אם זו פרסומת. גם אם זה סיפור של חמש מאות עמודים. גם אם זה מאמר על דקדוק ביוונית עתיקה. גם אם זו בחורה שאתם רוצים לדבר איתה בפאב (תחי הקלישאה!). תוותרו על ההקדמות, על ההסברים, על ההתנצלויות. בעיקר על ההתנצלויות.

תגיעו לחלק המעניין, אחר כך תסבירו לה על מה אתם מדברים.

אנחנו חושבים לפעמים שצריך להסביר לאנשים שאנחנו מדברים איתם על מה אנחנו מדברים בעצם. שאם לא נסביר להם, הם לא ידעו. אבל רוב ככל מי שקורא את המאמר ביוונית עתיקה יודע בקווים כלליים על מה אתם מדברים, ומי שלוקח את הספר לידיים לא לוקח אותו בשביל ארבעים עמודים של הצגת דמויות, ואפילו הלקוח שאתם פונים אליו יודע, פלוס מינוס, להסתכל בתמונה המצורפת ולהבין שזו ספת וינטג' שבא לו עליה בגדול. אתם לא צריכים להקדים לו את זה. תתחילו מהחלק המעניין.


הבנתי שדוגמאות עובדות לאחרונה, אז אני אדגים. תראו את הפתיחה הזו שלקחתי מהדה מרקר (קרדיט ל'פיננשל טיימס'):

" קרן הצדקה מועדון הנשיאים בלונדון החליטה להפסיק את פעילותה לאחר שדיווח של "פייננשל טיימס" חשף הטרדות מיניות באירוע התרמה שאירגנה. ביום רביעי נמסר מהקרן כי "הנאמנים החליטו כי מועדון הנשיאים לא יארח יותר אירועי התרמה", וכי הכסף שנותר יוחזק בקרן נאמנות שתחולק לעמותות לילדים. לאחר מכן הקרן תיסגר.

ביקורת חריפה נמתחה על העמותה לאחר ש"פייננשל טיימס" דיווח על אירוע של הקרן שנערך ביום חמישי שעבר, שבו המארחות שנשכרו לעבוד בו אמרו כי נאלצו להתמודד עם הטרדות, כולל נגיעות לא הולמות מצד הגברים שנכחו באירוע."

איזה שעמום, בחיי.

אבל תראו את הפיסקה הבאה:

"ב-22:00 בלילה ביום חמישי שעבר, ג'וני גולד עלה לבמה באולם הנשפים במלון דורצ'סט שבלונדון. "ברוכים הבאים לאירוע הכי לא פוליטיקלי קורקט של השנה", הוא הכריז. גולד – שהנחה את תוכנית הבייסבול של ערוץ 5 – היה במקום כדי לארח מכירה פומבית למטרות צדקה באירוע הסודי השנתי – ארוחת הערב למטרות צדקה של מועדון הגברים."

בום.

זו הייתה פתיחה שהייתי צריך לקרוא פעמיים בשביל לתפוס את הראש ולהגיד – ברצינות? ברצינות? יש לכם סיפור בידיים ואתם מתחילים בהודעה לעיתונות? מי לימד אתכם לכתוב?

אז זהו. 

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s