פעם שאל פלוני את המינגווי מהו הז'אנר האהוב עליו. אינני יודע מהו הז'אנר האהוב עלי, אמר המינגווי, אבל אם לשפוט על פי הטקסטים שאני מרבה לקרוא, הרי שאני מרבה לקרוא תפריטי מסעדות.
לכשעצמי, אני נוטה להסכים איתו. ספרים השפעתם מדכדכת: אם הם ספרים טובים, הם מדכדכים מפני שכך דרכם של ספרים טובים. הם הם ספרים גרועים, הם מדכדכים מפני שהם גרועים.
בתפריטי מסעדות אין את כאב הלב הזה. אדרבא, הם מציעים שהעתיד יהא שבע, רענן ורווי אושר. המחיר אינו כלום לעומת ההקלה. החיים פשוטים כל כך: שורות קצרות. מספרים. לא להטוט מילים חסר טעם, לא משפטים המסתבכים בתוך עצמם.
לחם עולה שמונה שקלים. תבשיל ביתי עולה שלושים. זיכרון ילדות בחמישה עשר שקלים, זכרונות אהבה בחמישים, ארוז בפרוסות עוגת שוקולד ויין אדום.
מה לכם, סופרים גדולים, שאתם מתחבטים בקשיי החיים ומבקשים להמציא להם נחמה. העולם אינו מורכב עד-כדי-כך. ראו, למשל, את המילים האלה: 'לחם חם וטוב', אומר התפריט. כמה נחמה יש במילים האלה! 'תבשיל ביתי' אומר התפריט, ואתה נמוג בתוך זיכרון של עוף בתפוחי אדמה כמו בתוך ספה מהוהה ורכה כל-כך. הו, כן! הבו לנו פרוסות גדולות של לחם, ספוגות רוטב סמיך! הבו לנו פשטידות נימוחות, הבו לנו נתחים צלויים, הבו לנו נזיד חום ומטפטף!
—
לפוסט זה מצורפת תמונת אילוסטרציה, שלא לעשות נפשות לאי-זה מקום ספציפי. לשם האמינות אגיד שאכן סעדתי הבוקר בבית קפה והיה שם תפריט לקרוא בו, וסיפור זה אמת הוא כשם שהסיפור על המינגווי בשקר יסודו (אף שזהו שקר נאה מאוד, לטעמי).
yehudagizbar.com 
בשורה הרביעית: *אם הם
אהבתיאהבתי