טוב, האמת שזה פוסט די נישתי, והוא מיועד רק לאלה שקראו את 'בלשי הפרא' או לאלה שרוצים ללמוד תצורת עלילה חדשה. אם אתם לא משני אלה, אתם מוזמנים לדפדף לפוסט אחר.
בלשי הפרא הוא ספר של רוברטו בולניו, סופר צ'ילאני, או מקסיקני, או סופר גולה (מה שבא לכם) שמספר את סיפורם של יוליסס לימה וארתורו בֶּלאנו, שני משוררים שנודדים ברחבי מקסיקו וברחבי אירופה. עד כאן סבבה.
החלק האמצעי ברומן מסופר מפי עשרות דמויות שונות, והוא מתאר את שני המשוררים מסתובבים באירופה. לספר סיפור מפי כמה דמויות שונות – גם זה לא חדש לנו ואנחנו מכירים את זה. פוקנר עשה את זה קודם, כמו שאומרים. אבל אצל בולניו יש טוויסט:
בולניו לא מספר את הסיפור. כלומר, העלילה האמיתית של החלק האמצעי, זו שמחברת בין כל עשרות נקודות המבט, לא מסופרת אף פעם. אנחנו מדלגים מנקודת מבט אחת לרעותה, ולא רק זאת, אלא שכל אחת מהן מספרת סיפור 'סגור', במובן שיש לו התחלה, אמצע וסוף.
כלומר, הדמויות האחרות לא מספרות את סיפורם של לימה ובלאנו, הן מספרות את סיפורן שלהם, בנקודות שבו הוא משיק לסיפור של יוליסס לימה או של ארתורו בלאנו. העלילה בעצם מורכבת מעשרות או מאות סיפורים קטנים, שלא בהכרח קשורים זה לזה, למעט דמויות המשנה של הסיפורים, שהן הן הדמויות הראשיות בסיפור כולו. וכך העלילה לא נוצרת באמצעות החיבור בין האירועים השונים, אלא להפך – במרווח שנוצר בין אירוע לאירוע, או דמות לדמות. זה בדיוק כמו סיפור רגיל, רק הפוך לגמרי. וזה ממש ממש מגניב.
שאלות?
אוקיי, אז זהו, זו הייתה הפינה הנישתית של ראשון בבוקר. אתם יכולים ללכת לראות סרטונים של חתולים ביוטיוב.
yehudagizbar.com 