ללמוד איך לחשוב

קצת לפני שהשתחררתי מהצבא הלכתי לי בבסיס עליקה בערך בתקופה הזו. קצת אחרי סוכות. הייתה תחילת החורף, ביום היה חם אבל הערב כבר היווה סיבה טובה להפגין את הפליז החדש שקיבלנו. ובערב קר אחד, כשהייתי בדרך מהמטבח הגדודי אל הפלוגה, צלצל לי הפלאפון. על הקו הייתה מישהי מישיבה תיכונית כלשהי במרכז הארץ, היא ביקשה שאבוא להעביר אצלם סדנת כתיבה.

מובן מאליו שקפצתי משמחה. זה היה יום שעבר, רובו, בשטיפת כלים בשרית, בין סירים של שלושים ליטר ומעלה שאלון בישל בהם מרק לקוסקוס. אמרתי 'כן' בניסיון חסר סיכוי שלא להראות עד כמה אני מתלהב, סיכמנו פרטים בסיסיים כמו מקום ותאריך התחלה ושכר, ורק בסוף שאלתי למה הם פנו דווקא אלי. לא הייתי אז מנחה סדנאות. סתם, חייל שעומד רגע לפני שחרור.

אין לי מושג, היא אמרה. החבר'ה ביקשו אותך.

***

הם רצו אותי כי הם קראו ביקורות ספרים שכתבתי, כך הסתבר. לא העברתי סדנאות לפני כן. אולי אחת, וגם לא ידעתי כל כך מה לעשות. הייתי מגיע לישיבה התיכונית ההיא בשעה מאוחרת יחסית, בטח תמורת הכסף שקיבלתי, ומנסה להבין מה אני אמור לעשות עם השעה וחצי שיש לי. נתתי להם טיפים לכתיבה ותרגילים שהוצאתי מהאינטרנט ובעיקר ניסיתי להבין מה הם רוצים.

קראו לזה סדנת כתיבה. אולי זו הסיבה שלקח לי זמן להבין שהם בכלל לא רצו לכתוב.

אני זוכר. זה היה המפגש השביעי או השמיני, הבאתי להם תרגיל כתיבה אבל השיחה התגלגלה איכשהו לשר הטבעות. בילינו שעה מאושרת בניסיון לצייר את קווי העלילה של שר הטבעות על הלוח הכיתתי ולהראות איך כל קו עלילה בונה את השני, כשפתאום הבנתי שהם לא באים לכתוב. כלומר, הרצון ללמוד את מיומנות הכתיבה הוא תירוץ יפה, אבל מה שהם באמת באמת מחפשים זה מישהו לדבר איתו על הספרים שהם קראו.

***

אני קורא עכשיו, בפתיתים בודדים, את ספר המסות החדש-ישן של ג'ונתן פראנזן, 'איך להיות לבד'. זה ספר שנכתב בתחילת שנות האלפיים על ידי סופר מתחיל יחסית, אדם שמרן באופן כללי, שמביט על האינטרנט ועל הטלוויזיה וקצת מפוחד ממה שקורה סביבו.

באחת המסות שעוסקות בספרות הוא מתאר את הטלוויזיה והאינטרנט במונחים של סמים מרגיעים; תרופות שמרגיעות את החרדה, מדחיקות את הדיכאון, גורמות לנו לצפות ולהתמכר ולשכוח קצת ממה שקורה בעולם. הטלוויזיה השתנתה מאז. תור הזהב של הטלוויזיה הוא קשוח, חרד, מדוכא, מפוחד. הסדרות המובילות הם לא סיטקומים, אלא סדרות דרמה שלא נרתעות מכלום.

גם האינטרנט השתנה ביחד עם הרשתות החברתיות. אם פעם האינטרנט היה בעיקר מקום לקרוא בו, כיום הוא מהווה, לא פחות, גם מקום לכתוב בו. אבל לכתוב את מה? כשאנשים רוצים 'ללמוד לכתוב', את מה הם מכנים, בעצם, בשם התואר 'לכתוב'?

***

אנשים מגיעים אלי לפעמים ושואלים אם אני מלמד לכתוב. אני אכן עושה את זה, אבל לפני זה צריך להבין מה זה אומר, ללמד לכתוב. אנשים מצפים, לפעמים, לקבל את הצורה הנכונה לבנות בה משפט מעניין, כלים לבניית פיסקה מדוייקת או תבנית סיפור שלוכדת את הכנפיים הרועדות של המציאות. למותר לציין שאין דבר כזה. כלומר יש דברים, ויש כלים ויש טיפים, אבל אין. לא באמת.

עזרתי פעם לסטודנטים שרצו לכתוב מאמרים אקדמיים או עבודות אקדמיות. הכתיבה האקדמית היא הרבה יותר מובנית וקלה להבנה מאשר כתיבה אמנותית או כתיבה ספרותית, וההבדל המרכזי בינה ובין כתיבה אמנותית הוא שבכתיבה אקדמית השגיאות בולטות הרבה יותר; ככה זה שכשיש כללים מסודרים.

גם כאן, לקח לי זמן להבין את הבעיה העיקרית של הסטודנטים. הם היו זקוקים לעזרה בהבנה של איך לנסח משפט תקין, איך לחשוב בצורה מובנית, אבל חומר הקריאה שלהם היה בעיקר טקסטים ישנים, פילוסופיים או ספרותיים, מאוד לא מובנים או מסודרים. הם ניסו לכתוב טקסט שהם כמעט לא נתקלו בדוגמה שלו. הם היו צריכים לקרוא המון המון מאמרים בשביל להבין איך בכלל נראה מאמר ולאן הם צריכים לכוון.

***

אנשים רוצים לדעת לכתוב מסות, אבל קוראים בעיקר סטטוסים ויראליים. אנשים רוצים לדעת לכתוב סיפורים, אבל קוראים בעיקר כאלה קצרצרים שמשתפים בוואטסאפ. אנשים רוצים ללמוד לכתוב שיר, אבל חומר הקריאה שלהם הוא בעיקר שירים עם בית אחד, כאלה שנכנסים לתמונה בפייסבוק. הם רוצים לדעת לכתוב ספר, אבל קוראים רק שניים כאלה בשנה.

קצת מוזר להסביר למה קריאה (מרובה, שוטפת, כמעט אינסופית) היא אבן הבסיס של כתיבה טובה. זה נראה, לכאורה, כמו שתי מיומנויות שונות; הרי יש לא מעט אנשים שקוראים המון, והקריאה המרובה הזו לא מעידה על האיכות בה הם כותבים. אנחנו מכירים גם דוגמאות הפוכות: כותבים טובים שהם דיסלקטיים, שקוראים מעט ובכל זאת כותבים היטב. אז מה הקשר?

העניין הוא שאי אפשר באמת ללמד כתיבה. כמובן, אפשר להסתכל על דברים ולהגיד 'זה טוב' ו'המשפט הזה היה יכול להיות מוצלח יותר אם הוא היה מנוסח אחרת', אבל הניסוח המחודש למשפט לא יגרום לכותב לכתוב טוב יותר בפעם הבאה. הוא צריך להבין את הכתיבה באמת, להבין אותה מבפנים, ובשביל להבין אותה הוא צריך לראות אותה במיטבה שוב ושוב, דוגמאות טובות ודוגמאות טובות פחות, עד שהההבנה תתיישב במקומה והכותב ידע: זה טוב, זה לא.

ובשביל זה, ובכן, צריך לקרוא הרבה ולקרוא היטב. אין דרך אחרת.

***

אז למה ללכת לסדנאות כתיבה? לאנשים שונים יש תשובות שונות. חלק יענו – כי זה נותן מסגרת והשראה, זמן ומקום. חלק אחר יצביע על הקבוצה שאפשר לשתף איתה, על המשוב המקצועי והמשוב האישי. אני, כמנחה, יכול להצביע על זה שסדנאות כתיבה אמנם לא מלמדות איך לכתוב, אבל הן מלמדות איך מגיעים אל הכתיבה. כלומר, הן מלמדות צורות חשיבה.

הן מלמדות איך מוצאים השראה, או איך מביטים על העולם מכמה זוויות. איך משקפים את המציאות ואיך אומרים עליה משהו. הן מלמדות צורת חשיבה של משוררים, או של סופרים, או של כותבי ביוגרפיות או של כותבי מסות או פזמונאות או כל דבר שהוא. הן מלמדות מה הם, בעצם, שירים. מהם סיפורים. מהם החומרים מהם אנחנו בונים את המילים שלנו. זה לא תחליף לקריאה אינסופית; זו קומה נוספת.

והקומה הזאת בנויה לא רק מקריאה (שאותה אפשר לעשות בבית) ולא רק מכתיבה (שאותה גם עושים בבית, בחלק מהמקרים), אלא בעיקר בעיקר – מהמפגש בין האנשים. צורות חשיבה הן לא מילים, הן הצורה בה בני אדם חושבים, והסדנאות נותנות את האפשרות לראות איך אנשים חושבים, ואת ההזדמנות לדבר על הדברים שקראנו, ולהדגים איך דברים עובדים ואיך לא, ומהצורה בה אנשים אחרים קוראים את הקטעים שלנו, ומכל אותם דברים שניצוקים בעצם לתוך המילים.

***
הסדנה ההיא, הראשונה, הייתה כמו סדנאות ראשונות אחרות. היא לא זכורה לי בראש כהצלחה כבירה, ולא כאירוע רב משתתפים, ובעיקר היא זכורה לי בתור הסדנה הראשונה שהעברתי בחיים ואיך לא ידעתי בכלל מה אני עושה. אבל לפני חצי שנה, בערך, לפני שיצאתי אל סבב הסדנאות שלי, כתב לי – במקרה – אחד המשתתפים שלי דאז. המשתתף הזה בצבא עכשיו. גם הוא בשריון. אולי הגיע כבר לעליקה, אולי עדיין בשיזפון. בכל מקרה, אפשר לומר די בוודאות שהוא עושה מטבחים כל היום ושאין לו פליז חדש.

והוא כתב לי, יהודה, אין שבוע שעובר בלי שאני נזכר בסדנה ההיא. ואני שאלתי למה, והוא אמר – אז חשבתי שאני בא בשביל שיהיה לי מישהו לדבר איתו על ספרים ועל שירים, אבל בערך שנה אחרי הסדנה פתאום הבנתי שמשהו בכל הצורה שאני רואה את המציאות השתנה לגמרי. לקח לי זמן לזהות את זה, כך הוא כתב, אבל היום אני יודע.

***
בתמונה: אני עם תספורת צבאית ופרצוף עייף, איזושהי לש"ביה ליד עליקה, וכמובן – הפליז החדש. מזל שלא היו לי המון הזדמנויות להפגין אותו, לא?