א.
לפני שלש שנים, בערך, למדתי תסריטאות בבית ספר כלשהו לקולנוע ברחבי הארץ (זה לא שיש כל כך הרבה כאלה, כן? תוכלו לנחש לבד איפה. טוב נו זה היה מעלה – בית הספר לקולנוע). פעם בשבוע הייתי נוסע באופניים, עם קופסת אוכל אדומה בתיק, והולך לבלות יום שלם בלהקשיב לדיבורים על כתיבה. הייתי כבר אחרי איזה חמישה סיפורים ארוכים שהייתי מרוצה מהם, והרגשתי שאני כותב לא רע ושתכל'ס אני בא ללמוד תסריטאות רק כדי לקבל כלים לקולנוע ולטלוויזיה, בתקווה שיום אחד גם תצא לי מזה פרנסה.
פרנסה לא יצאה לי מזה. מה שכן קרה הוא שדי מהר גיליתי שאני לא רע במילים, סבבה עם אווירה ועם עיצוב לוקיישן וכל זה, סביר בלבנות דף דמות (טכניקה שאני לא סובל עד היום, מסיבות אחרות), ולא משהו בלבנות קונפליקט ולהזרים אותו לעלילה. מה זה 'לא משהו'; הייתי קטסטרופה. לא ידעתי מה זה, איך זה, מה זו התרחשות, איך בונים דמות כמו שצריך, מה זה קונפליקט בעצם, מה עובד, מה לא עובד. בקיצור, הבנתי שאני לא טוב באחד האלמנטים הבסיסיים בכתיבת סיפורים, שזה היה, בעצם, מה שעשיתי בחיים.
מיותר להגיד שזה הרגיש נורא. לא הביקורות; בבתי ספר לתסריטאות הביקורות לא קטלניות. הם יכולות להיות שליליות, אבל הן לא 'טוב, זה חרא'. זה הרגיש נורא כי ניסיתי שוב ושוב לעשות משהו, ושוב ושוב לא הצלחתי. יכולתי לרמות, כמובן, לכתוב המון אווירה, או לעטוף הכל במילים יפות, או להכניס בדיחות קטנות, כל מיני שכאלה. הייתי מקבל את ה'וואו' בסוף ההקראה, אבל לא רציתי. רציתי להיות טוב, לא שיחשבו שאני טוב. וידעתי, באמת באמת ידעתי, שאני לא.
ב.
מה שעשיתי הוא למעשה מה שאני עושה עד היום. החלטתי שאינטואיציה זה לא מספיק, ושאני חייב להתאמן על הכתיבה שלי, כתבתי לעצמי את האלמנטים שאני לא טוב בהם, וכדי לחייב את עצמי החלטתי שאני מתאמן על זה כל יום; שפעם ביום אני כותב סיפורון אחד שמתמקד באלמנטים שאני לא טוב בהם, ומפרסם אותו בפייסבוק. בוחר, למשל, 'קונפליקט', כותב דמות עם קונפליקט + פעולה שנובעת ממנו, ומעלה לפייסבוק.
באופן מוזר כלשהו, זה עבד. כלומר, עדיין לא הפכתי להיות הסטוריטלר שרציתי להיות, אבל האימון האינסופי התחיל להכנס לי לתוך הכתיבה ולהניב תוצאות: הדמויות שלי התחילו להיות דמויות אמיתיות, הקונפליקטים התחילו להיבנות מתוך הסיפור, ולא להתלבש על הדמויות כי הייתי צריך. העלילות התחילו לנוע, התחלתי להצליב קוי עלילה ולשחק בכל האלמנטים שלא שלטתי בהם כמו שצריך, והאימון המתמיד הניב תוצאות.
אבל היו לזה עוד כמה השלכות. אחת מהן היא שאנשים התחילו לקרוא סיפורים שלי בפייסבוק, ולעקוב אחרי, ולבקש סדנאות, ולבוא לסדנאות. השלכה שנייה הייתה שפתאום הבנתי שאני כותב לקהל, והקהל מגיב, והתחלתי לשאול אותו: זה עבד? זה לא עבד? אתה יכול אולי להסביר לי למה?
וההשלכה ההשלישית, והיא כנראה התוצאה הכי חשובה שלא הייתי מוכן אליה, היא שברגע שהתאמנתי מספיק על הטכניקה, כבר לא הייתי צריך להקדיש תשומת לב אליה בזמן שאני כותב. יכולתי להתמקד בתוכן, במה שאני רוצה לספר. כלומר – ליצור באמת באמת מתוכי, ולא רק בתור איזה תרגיל לשיעורי הבית שנתנו לי על ידי המורה לכתיבת תסריט קצר. הכלים הטכניים הצליחו לעזור לי להביע את עצמי, ולא הכפיפו אליהם את מה שיכולתי לומר.
אני עושה את זה עד היום. כל יום מפרסם סיפור חדש. אם אין לי את הזמן לכתוב סיפור חדש, אני לוקח סיפור ישן, משנה בו כמה דברים, ובודק עם הקהל: הוא יותר טוב עכשיו? פחות טוב? מה השתנה? זו הפכה להיות השגרה שלי, מן מטלה במטלות היומיום, וככל הנראה היא המטלה שמסיבה לי הכי הרבה אושר מבין כל המטלות. לא שאפשר להשוות כתיבה לשטיפת כלים, כן? אבל עדיין, אושר.
ג.
נזכרתי בסיפור הזה כי מעיין (Maayan Yossef Magenheim) כתב פוסט ארוך ועצוב, מעין קינה על העלמותה של המעבדה ועל היכולת שלו לבדוק דברים, להתנסות, לטעות. ווואלה – אני מרגיש לגמרי אחרת. אני מרגיש שהפייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות לנו, בתוך כותבים, להתנסות במה שבא לנו, איך שבא לנו. כשהפרסום לא עולה כסף, אנחנו יכולים לבדוק דברים חדשים לגמרי בחופשיות. אני מרגיש שהכפייה הזאת, 'לכתוב כל יום', הוציאה ממני דברים מדהימים שלא היו יוצאים בחיים אלמלא היא.
ובעיקר אני מרגיש – ואני חוזר ואומר את זה שוב ושוב, למשתתפים בסדנאות – שאם רוצים ללמוד לכתוב משהו, אין ברירה אלא לכתוב אותו. לקרוא טיפים של כותבים אחרים זה נחמד, אבל אם אתם רוצים ללמוד, אתם חייבים להתנסות. שוב ושוב, יום אחרי יום, עד שהטכניקה נכנסת לכם לשרירים ונשארת שם. כמו שפסנתרנים מתאמנים שלש שעות ביום. כמו שציירים הולכים עם סקצ'בוק לכל מקום.
אם מישהו אומר לכם שהקטע שלכם מושלם, הוא כנראה לא רואה משהו, או שהוא משקר. אתם היחידים שיודעים: אין דבר כזה קטע מושלם. את הכל אפשר לשפר. אתם רוצים להיות כותבים? באמת באמת להשתפר? תתאמנו. תכתבו כל יום. תבינו במה אתם לא טובים, תמציאו לעצמכם תרגילים, ותעשו אותם עד שתרגישו שאתם שולטים בזה. שאתם מבינים את הטכניקה הזאת מבפנים. זהו, אין דרך אחרת.
איזה תרגילים? במה אני טוב ובמה אני לא? נו, בשביל זה אנחנו כאן. אתם מוזמנים לעקוב אחרי האתר, להצטרף לקבוצה בפייסבוק, וגם פשוט לכתוב בתגובות דברים כמו 'אני לא טוב בדמויות מה עושים', אנחנו – אני ואתם – נשתדל לעזור.
—-
(כן, לא כזה מוזר. סיפור די הגיוני, בסך הכל. אבל צריך איזה טריגר מעניין, לא?)
yehudagizbar.com 