לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.
יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.
תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.
yehudagizbar.com 