אל תוותרו לעצמכם

ההתחלה שלי בעולם סדנאות הכתיבה הייתה בסדנאות כתיבה לנוער. הייתי נוסע לכל מיני פנימיות בשעות הגרועות של הערב (בין תשע לאחת עשרה, תודה ששאלתם), תופס טרמפים מהמקום שכוח־האל שבו גרתי ועד לבית הספר, מכין לעצמי קפה דלוח בחדר המורים ואחר כך יושב ומעביר סדנאות כתיבה, במשך שעה וחצי, לכל מיני נערים ונערות שסיימו הרגע יום לימודים אינסופי. זה ארוך, זה היה קשה, זה היה לא מתגמל, אבל אתם יודעים מה?

זה היה כיף. פשוט כיף.

אין הרבה דברים כיפים בעולם כמו להעביר סדנאות כתיבה לנוער: הם מקשיבים, משתתפים, צועקים, מתווכחים, הם נהנים מזה שמישהו מדבר איתם על ספרים ועל כתיבה. הם לא באים אליך ואומרים 'לא, אתה טועה, השיר שלי מוצלח', הם לא באים ואומרים 'מה פתאום, בכלל לא הבנת את הסיפור', ובעיקר, הם לא באים ומודיעים לך שהספר ההוא, הרוסי, שבחיים לא קראת ואפילו לא תכננת לקרוא, הוא הספר הכי טוב בעולם ואתה חייב לקרוא אותו, והם לא מזכירים לך את זה בכל שבוע מחדש, למקרה ששכחת.

(זה נכון גם לרוב המבוגרים, כמובן, שהם בני אנוש נחמדים וישרי דרך, נכונים להקשיב ומשתתפים בחדווה, ובכל זאת; הסיפורים ההם, המעצבנים, לא קרו לי מעולם מול נוער)

בכל אופן, באחת הסדנאות האלה היו שני משתתפים, ואני אשתדל שלא להסגיר כאן את שמותיהם או את המין שלהם או כל דבר שיכול לעזור להם לזהות את עצמם. אחד מהשניים (נקרא לו בילבו) היה מה שמכונה 'ילד פלא': הוא כתב כמו שאדם בן ארבעים כותב. השירים שלו היו מדוייקים, המטאפורות טובות, האוזן שלו קלטה מילים כמו שצריך. אם היה מותר למחוא כפיים בסדנאות שלי, היינו מוחאים לו כפיים.

השניה (נקרא לה גלדריאל) הייתה – טוב, אתם מכירים את אסיפות ההורים האלה, כשהמורה בא ואומר לאמא שלילד יש פוטנציאל לא ממומש? זה בדיוק היה המקרה. היה לה פוטנציאל, היא הייתה מקורית, מגניבה, יצירתית, אבל שום דבר לא היה מדויק או חד עד הסוף. הכל היה כמעט, שכזה, ואת הליבה המזוקקת של הטקסטים שלה היה צריך לחפש עמוק עמוק בפנים. זה לא היה מרשים, גלדריאל ידעה את זה, וזה תסכל אותה עד לשד העצמות.

בקיצור, עברו אי אלו שנים (שבע, אם ספרתי נכון), ולאחרונה יצא לי להתקל בשניהם, בבילבו ובגלדריאל, בתחנה המרכזית בירושלים, או ברחוב, או איפשהו. זה היה כיף ממש, והחלפתי איתם כיפים וחיבוקים ורכילות ושאלתי אותם מה העניינים ואם הם עוד כותבים. שניהם עדיין כתבו. ביקשתי מהם שישלחו לי את מה שהם כותבים. שלחו.

קראתי.

זה לא הולך להפתיע אתכם. בילבו כתב כמו שילד בן שש עשרה כותב כשהוא מנסה לחקות מישהו בן ארבעים: השפה שלו לא התפתחה, הצורה בה הוא מסתכל על העולם כחומר גלם, הכלים היצירתיים שלו, העומק, ההבנה – הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו לפני שבע שנים. גלדריאל, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי: היא כתבה כמו שההבטחה הבאה של הספרות העולמית כותבת. בהבנה, ביצירתיות, בשליטה מוחלטת בשפה, בקריאה מדוייקת של סיטואציות. זה היה – אני יודע שזו לא נשמעת המילה המדוייקת, תאמינו לי שזו כן – אושר. הייתי מאושר.

והייתי חייב לשאול, כמובן, אז שאלתי. מה קרה בינתיים, שאלתי אותה. וגלדריאל כתבה –

"הייתי כל כך מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להעביר בדיוק את מה שאני רוצה למילים," היא אמרה, "אז הייתי חייבת לעבוד על זה. וזה מה שאני עושה. כל הזמן אני מתאמנת על זה. כל הזמן. יש לי מחברת קטנה בתיק, והמצאתי לעצמי תרגילים, ואני כל יום, כל יום, מתאמנת".

היא כל יום מתאמנת, אתם מבינים? כמו מוזיקאים, כמו ציירות, כמו שחקניות כדורסל ושחקני הוקי־קרח. כי אם לא מתאמנים, לא מתקדמים.

יש לי שתי מסקנות להגיד לכם מהסיפור הקטן הזה.

המסקנה הראשונה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו לעצמכם 'אני כותב מספיק טוב'. אין דבר כזה 'מספיק טוב', ולעולם לא יהיה. בכל טקסט יש משהו שאפשר לשפר, כל שיר יכול להיות טיפ־טיפה יותר טוב, ובטח שבכל סיפור יש משהו שאפשר לדייק יותר. כשאתם אומרים 'אני מספיק טוב' אתם בעצם אומרים 'אין לי לאן להתקדם', וזה שקר. אתם מוותרים לעצמכם, וסופכם להישאר במקום. תחשבו על הצדדים שאתם חלשים בהם, ותתאמנו עליהם שוב ושוב עד שתרכשו את היכולת.

תמיד יש לאן להתקדם.

המסקנה השנייה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו 'אני לא כותב מספיק טוב, אין לי עתיד בכתיבה', או 'אני בחיים לא אצליח להביע את מה שאני רוצה', או כל הדברים האלה. זה שקר. אתם מוותרים לעצמכם. אם אתם מסוגלים לדבר, אם אתם מסוגלים לחשוב, אתם גם מסוגלים לכתוב. ברור; צריך להתאמן על זה, להקשיב לביקורות, לעבד, לחזור, לכתוב שוב, אבל אפשר. אתם מסוגלים. זה לא אומר שפתאום תהיו הדבר הגדול הבא, או הדבר הגדול הנוכחי, אבל קודם כל, למי אכפת, העיקר שתכתבו. ושנית, היי, אולי כן?

_________________________

הלוואי שמישהו ינחש בתגובות למה קוראים להם בילבו וגלדריאל!