איך נראה שולחן כתיבה?

א.
תסתכלו רגע על שולחן העבודה שלכם. לא, תסתכלו באמת. אה, אתם ברכבת? לא נורא, הפקקים של יום חמישי יסתיימו, תגיעו הביתה מתישהו, תתנו נשיקה למקרר, תלכו לשולחן העבודה, תסתכלו עליו. אין לכם שולחן עבודה? שימו את המחשב על השולחן בסלון. עכשיו תסתכלו, אבל באמת; מה אתם רואים?

ב.
קראתי אתמול פוסט המלצות, 'איך לעצב שולחן עבודה מלא השראה לאנשים כותבים'. זה היה מהמם, כי הפוסט עיצב שולחן עבודה לדימוי של אנשים כותבים. אם אתם רוצים להיראות כמו אנשים כותבים, זה בדיוק השולחן שאתם צריכים. יש לו המון ספרים על כתיבה במדף קטן בצד, ליד לוח המודעות שמלא בפתקים מעניינים, ומחשב ומקום לסקיצות ולטיוטות, תמונות להשראה ואפילו עציץ קטן.

האנשים שבאמת כותבים, כמובן, לפחות אלה שאני מכיר, כותבים כל הזמן. הם כותבים על השולחן בסלון, או בספרייה, או בכל מקום שיש להם קצת שקט והרבה קפה זול. השולחן שלהם לא נראה כמו שולחן של אנשים כותבים, מהסיבה הפשוטה שהם לא זקוקים לדימוי של שולחן בשביל ההשראה. בשביל אנשים כותבים, העולם הוא ההשראה.

ג.
רשימת הדברים שיש על השולחן שלי כרגע: דרכון. חמישה עטים. חתיכת בד מקופלת לפרוייקט של מרב. קופסת מסטיקים. עוד קופסת מסטיקים. שלש כוסות קפה. חשבון חשמל. חשבון גז. המון פתקים שאין לי מושג מה כתוב בהם. קבלות מ'זול טוב' עבור עוגיות שוקו צ'יפס ותה, לסדנאות. מטען של פלאפון. פלאפון. קבלה של דלק. צלחת עוגיות ריקה. צלחת עוגיות מלאה. העבודה של מיכאל, שאני צריך לבדוק, בתוך תיקיה כחולה.

ד.
אחד התרגילים שאני אוהב לתת בסדנאות כתיבה, והוא גם תרגיל שאני אוהב באופן אישי, הוא תרגיל שאני קורא לו 'כתיבת טבע דומם', אבל התלמידים שלי קוראים לו 'תרגיל הקומקום'. 'תרגיל המגבת', או תרגיל 'קופסת הסיגריות עם המצית של דותן'. כל סדנה והטבע הדומם שלה. הוא מאוד פשוט, ותמיד מביא לתוצאות מופלאות. זה התרגיל:

1. הסתכלו על הקומקום שמונח לפניכם.
2. בהו בו חמש דקות.
3. כתבו אותו.

ה.
לא, אל תכתבו *עליו*, תכתבו *אותו*.

ו.
אני יודע שלא הסברתי. אז הנה, הבאתי לכם שניים מגדולי הספרות העולמית שיסבירו. מופסאן קיבל את התרגיל הזה מפלובר, וכתב עליו במסה הקצרה שלו, 'הרומן'. הנה המילים של מופסאן:

"הכישרון הוא אורך רוח. עליך להביט במה שברצונך לבטא זמן ממושך ובתשומת לב רבה, עד שתוכל לזהות בו היטב כלשהו שאיש טרם ראה או אמר. בכל דבר קיים חלק שעדיין לא נחקר, כיון שאנו מורגלים להשתמש בעינינו עם הזיכרון של מה שחשבו לפנינו על אותו דבר שאנחנו מתבוננים בו. בכל דבר פעוט קיים תחום בתולי. עלינו למצוא אותו. כדי לתאר אש מתלקחת או עץ הנטוע במישור, עלינו לעמוד נוכח אותה אש ואותו עץ עד אשר לא יידמו עוד, עבורינו, לאף אש אחרת ולאף עץ אחר.

כך נהיה האדם מקורי.

לאחר שטבע אותה אמת לפיה בתבל כולה אין שני גרגרי חול, שני זבובים, שתי כפות ידיים או שני אפים הזהים לחלוטין זה לזה, שלח אותי לתאר במשפטים אחרים יצור או אובייקט באופן שייחד אותם בבירור, כך שיובדלו מכל היצורים או האובייקטים האחרים מאותו גזע או מין.

"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה. תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."

(בתרגום של רמה איילון. ותודה ליהודה מרצבך.)

ז.
אני אוהב לעשות את התרגיל הזה כל הזמן. עץ במישור זה עוד קל, נראה אתכם מתמודדים עם כוס של איקאה, 9 סנטימטר גובה, בתחתית שכבת משקעי קפה ומעליה סנטימטר של שאריות קפה. יש שלש כוסות כאלה על השולחן שלי כרגע. איך מבדילים ביניהם? מה ההבדל בכלל? יש הבדל? ומה, כל הפרטים האלה צריכים להופיע בסיפור?

ח.
אני לא יודע. במקום תשובה, אני מסתכל על השולחן שלי. מה אני רואה? אני רואה שהוא מכוסה כתמים קטנים של אבק, למעט המקום שעליו הידיים שלי מונחות. אני בוהה בהם שעה ארוכה. אני עדיין לא יודע מה להגיד עליהם, או מה לעשות איתם, לא חושב שזה מאוד משנה.

לא היה מזיק לסדר ולנקות פה קצת, אני חושב לעצמי.
אני לא עושה עם זה דבר כרגע. בעוד חמש דקות, אולי. בינתיים אני בוהה.