איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.