איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

מחשבה אחת על “איך מתגברים על מחסום כתיבה?

  1. היה לי פעם מחסום כתיבה, וכדי להתגבר עליו כתבתי משהו בכיוון דומה (כמובן שהוא לא מהודק ומדויק, אבל עשה את העבודה):

    יש כל מיני מחסומים. מחסומים שמפרידים בין איו"ש לשאר מדינת ישראל, מחסומים שלא נותנים לפרות לצאת משטח המרעה, ויש מחסומי כתיבה. בניגוד לחלק מהמחסומים שאפשר פשוט לפתוח את השער, במחסום כתיבה ככל שתנסה יותר לפתוח את השער הוא יסגר יותר חזק. אפשר לשחרר ולעזוב את הכתיבה, אבל בסופו של דבר זה לא פותר כלום אלא רק מתעלם מהבעיה שיושבת לה בפינה וגדלה וגדלה וגדלה.
    *
    מה בעצם קורה כשיש מחסום כתיבה? אתה מנסה להתמקד באיזו נקודה, לספר איזו מציאות שחומקת לך מהידיים, שאוטמת לך את הדימיון. אז הפיתרון היחיד הוא לכתוב על המחסום עצמו. אם אתה רואה רק קיר, אל תנסה להסתכל מה יש מאחוריו. תתמקד בו.
    *
    והמילים עושות את שלהן. וברגע שהן יוצאות הן שוטפות כמו נהר, זורמות בעוצמה ואין מה שיעצור אותן. כי ברגע שהמילים יוצאות כבר אין "רעיון". אין מציאות שאותה מנסים לספר. זה רק כשמסתכלים על הכתיבה מבחוץ. באמת יש רק מילה ואת המילה הבאה ואת זו שאחריה. והעיקר להמשיך ולא לקטוע את הזרימה.
    *
    בצורה קלישאתית אפשר לומר שהבעיה היא עצמה הפתרון, אבל זה לא מדויק. יותר נכון לומר שאין באמת בעיה. אנחנו מנסים לכפות את הכתיבה על עצמנו, כשהיא באה ומנסה לתת לנו חיבוק. צריך רק לשנות את המבט ולהבין שמחסום כתיבה הוא אשליה. הוא רק מנסה לכוון אותנו לכתוב על דברים אחרים. כי סופר, משורר, ואפילו סתם אדם שרוצה לכתוב מהרהורי לבו, לא יכול תמיד לבחור על מה ואת מה לכתוב. הוא צריך להיות קשוב לרגע, להוויה, ולקבל באהבה את מה שמגישים לו.
    *
    יש כל מיני מחסומים. החכמה היא להצליח לראות שכל מחסום כזה הוא פשוט סוג מיוחד של שער.

    אהבתי

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s