"אבל מה זו, בעצם, שירה?" שואלת שימבורסקה, ונשארת בתשובתה "אינני יודעת", וגם אני לא באמת יודע מה זו שירה, אבל דברים אחרים אני בכל זאת יודע. אז הנה, עשרה כללים, להדפיס, לשמור בכיס ולשלוף בכל פעם שמישהו שואל אתכם למה ערימה של מילים מנוקדות נחשבות שיר.
—-
א. שירה היא צורת קריאה, היא לא סוג טקסט.
ב. כלומר, כל מה שאני קורא כשיר, הוא שיר. לא רק מה שנכתב על ידי משורר, לא מה שמופיע בספר שירים. גם מודעה יכולה להיות שיר, וגם רשימת מכולת.
ג. תצורת קריאה, כלומר, קוראים אותו אחרת מהצורה שבה קוראים טקסט רגיל. כשם שקריאה ביקורתית שונה מקריאה רגילה.
ד. זה קצת קשור לזה שתצורת הקריאה של שיר מתייחסת לקריאה כחוויה בפני עצמה, ולא כפענוח. כמו שכששרים שיר מולחן, אנחנו מתייחסים לשירה כחוויה בפני עצמה ולא מנסים לפענח את התוכן או להבין את המילים, אנחנו לא אומרים אותן אלא שרים אותן. כלומר, יש משמעות לצורה.
ה. גם בשירה כתובה יש משמעות לצורה ולא רק לתוכן.
ו. בשביל שנשים לב שאנחנו קוראים שיר, אנחנו צריכים שמשהו יפריע לנו בקריאה. כלומר, שנשים לב לצורה שבה הוא כתוב, ולא רק לתוכן.
ז. דוגמאות שמפנות לב לצורה: חריזה, משקל, מקצב, ניקוד, מעבר שורות. יש עוד מלא כאלה. זה כאילו מפריע לנו, ולמעשה מסב את תשומת ליבנו לעובדה שאנחנו קוראים כרגע.
ח. השירה המודרנית הצליחה להשמיט את רובם ככולם, ולהשאר עם תצורת הקריאה בפני עצמה, שמופנית לטקסטים שמישהו (כמו משורר או מורה או הקורא עצמו) מכריז עליהם כשיר.
ט. בשביל ששיר יעמוד בלי הפניית לב לצורה, הוא צריך להקרא על ידי קורא שמיומן בזה. לכן בדרך כלל מתחילים ללמוד איך קוראים עם שירה מחורזת, שקולה, מנוקדת וקצובה, ורק אחר כך עוברים אט אט לשירה מודרנית.
י. השאלה 'האם כל טקסט שאני מנקד הוא שיר' אינה קיימת. כפי שכתבתי בסעיף א', שיר הוא לא סוג טקסט.
yehudagizbar.com 