תבנית הסיפור הקלאסית (פיקסאר 4#)

שומעים, שומעים את המוזות רועמות? זה אריסטו מתקרב לכאן בצעדי ענק, או רוברט מקי, או ערן ניב, או ג'וזף קמפבל, או בלייק סניידר, או כל אותם גורואים של סטוריטלינג שחושבים (אלוהים שיעזור לכולנו) שלעלילה יש תבנית. הנה הנה הם באים, מתייצבים סביבינו, אתם רואים? אתם רואים.

זה הכלל הרביעי של פיקסאר.

א.
בפשטות, הוא נראה כמו ניסוח תמציתי מאוד של חוק שלשת המערכות (הצגה, מכשול, הכרעה), או של 'חמשת השלבים מהם מורכב סיפור קצר' שבטח חלקכם למדתם בתיכון: א.אקספוזיציה (הצגת הדמות והעולם). ב. אירוע מחולל (משהו קורה). ג. נקודת מפנה ראשונה (יש הכרעה, לא סופית, לכיוון אחד) ד. נקודת מפנה שניה (יש הכרעה, לא סופית, לכיוון השני) ה. סיום (הכרעה סופית).

מה שתכננתי לעשות עכשיו הוא לשלוף את כל התותחים ולכסח קצת את התבנית הזו, אבל זה לא מה שאני הולך לעשות. קודם כל, כי בשביל לכסח את התבנית אני צריך לתת קצת חומר רקע על מה זה בכלל סיפור ואיך הוא עובד, מה שלא כל כך נוח לעשות בשבע מאות מילים (אבל היי, בשביל מה יש סדנאות?). ושנית, כי זה לא באמת מה שמופיע בכלל. אז מה שאני כן הולך לעשות הוא להסביר את הכלל האמיתי של פיקסאר, כלומר, את מה שמופיע לכם בתמונה בצבע אדום על רקע ורוד.

הכלל הזה אומר, די בפשטות, שני חוקים מרכזיים בסטוריטלינג: הוא אומר שהזמן צריך לנוע בסיפור, והוא אומר שאירועים צריכים להיות קשורים אחד לשני.

ב.
החוק הראשון נכון מאין כמוהו. זו טעות נפוצה של סופרים מתחילים (ולא רק), שמתחילים לבנות דמות, ולטוות סביבה עולם, ולתאר כל דמות בצורה מפורטת, עד שהם שוכחים את המטרה שלשמה התכנסנו. ואז, ברגע האחרון, הם דוחפים לתוך הסיפור את כל המכשולים, הבעיות והדרקונים שהם מצאו בסביבה, עד שהסיפור נראה כמו בלאגן שלם. לרוב החלוקה יוצאת שני שליש של אקספוזיציה ושליש עלילה, והספר יוצא לא מאוזן.

דוגמאות? טוב, נו, יש שתי דוגמאות קלאסיות למדי. הראשונה היא עמוס עוז ב'מקום אחר', הספר ההוא שאתם לא מכירים, ולא סתם. זה לא שהוא כתוב רע – גם כשהוא עדיין סופר מתחיל וצעיר לימים, עוז עדיין כותב יותר טוב כמעט מכל מי שמסתובב כאן. זה ספר שמתאר חיי קיבוץ, והוא בונה דמויות במשך חצי ספר ורק אז נזכר שצריך גם לספר משהו. הדוגמה הקלאסית השניה היא אמיר גוטפרוינד ב'בשבילה גיבורים עפים' וב'העולם, קצת אחר כך'. זה נראה ככה: דמויות מגניבות, דמויות מוזרות, דמויות מפתיעות, ככה במשך שלש מאות עמודים לפחות, ואז חמישים עמודים של עלילה.

אז מה שפיקסאר (ולא רק הם) אומרים, זה שהסיפור צריך להכיל תנועה בזמן. לא רק להציג רקע, אלא גם להכיל התרחשות ספציפית, כזו שלא קורית כל יום. זה החלק הראשון של הכלל, והוא מנוסח בתור "היה היה פעם…, כל יום…, יום אחד…". ה'יום אחד' הזה, בסוף, הוא הרגע שבו ההתרחשות מתחילה, ואנחנו מכירים אותו מכל מיני ניסוחים אחרים בתור 'אירוע מחולל'.

ג.
החוק השני הוא, אממ, נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת. זה חוק שאריסטו חיבב מאוד, קוראים לו 'אחדות העלילה', והוא אומר שצריכה להיות לנו רק עלילה אחת, מרכזית, ושהאירועים בעלילה הזו צריכים להיות בנויים האחד על השני, כך שאם נשנה את הסדר או נוריד אחד, העלילה תקרוס. באופן כללי זה חוק יעיל, הוא עוזר להבין מה זה עלילה ואיך היא עובדת, ובעיקר – זה יוצר לנו תחושה של סיפור מגובש והגיוני שקל לעקוב אחריו.

וזה חוק לא נכון, כי סיפור יכול לעבוד גם בלי אחדות העלילה. הוא לא יכול לעבוד בלי תנועה בזמן (למרות שז'ורז' פרק עשה על זה ניסוייים ב'החיים, הוראות שימוש', זה עדיין לא קורה), אבל הוא בכיף יכול לעבוד בלי אחדות העלילה. הוא יכול לעבוד עם כמה עלילות, הוא יכול לעבוד עם אירועים אקראיים, הוא יכול לעבוד עם אירועים שלא נובעים זה מזה. כל הדברים האלה הם כללים נוחים אך לא מחוייבים.

דוגמאות? בשמחה. האודיסיאה מתארת לנו את סיפור שיבתו של אודיסיאוס לביתו שבאיתקה. במקביל, היא מתארת לנו את סיפור התבגרותו של בנו, טלמכוס. האם הסיפור צריך להכיל את ציר העלילה של טלמכוס? לא באמת. זה עוזר לעצב את המתח בסיפור, נניח, אבל זה לא חלק מציר העלילה המרכזי. האם הקטע שבו אודיסיאוס מתאר לאלקינואוס את הקורות אותו זה חלק אינטגרלי מהעלילה? לא ממש.

ועדיין, הסיפור עובד נהדר: סיפורי מסע ממש טובים מכילים איזושהי התקדמות מחשבתית או שינוי בדמות עם כל אירוע, אבל סיפורי מסע רגילים לא צריכים את ההתקדמות הזו. הדמות שלנו (נקרא לה ג'ון סטיינבק) נפגשת בדמויות אחרות, והמפגשים האלה מעניינים, וזהו. זה סבבה.

עוד דוגמה? בכיף. כל ספר בסדרת הארי פוטר מכיל מליון אירועים. כמה מהם מהווים חלק אינטגרלי מהעלילה? מעטים. כמה מהם בנויים זה על זה? עוד פחות מכך. זה ממש לא משנה, כי מה שמארגן את העלילה בהארי פוטר זה לא החיבור של האירועים, אלא התיחום שלהם בזמן (שנה) ובמקום (הוגוורטס).

ד.
ועכשיו – כל הכלל הזה מנוסח בצורת תבנית כדי שכותבי סיפור יכולים לנסח את זה לעצמם, אבל התבנית הזו היא עדיין לא התבנית הקלאסית של הוליווד (ולכן אנחנו עדיין לא נכנסים בה), והיא רק כלי, היא לא הסיפור עצמו. אני מתכוון להגיד שאם אתם נתקעים בכתיבה שלכם, או שאיבדתם לגמרי את הציר שהופך את גבב המילים שלכם לכדי סיפור, אתם יכולים לעמוד מול המראה ולהגיד:

'היה היה פעם גור אריות צעיר. כל יום הוא הסתכן וחיפש עצמאות. יום אחד אבא שלו נהרג על ידי דוד שלו. בגלל זה גור האריות ברח מהממלכה, ולכן הממלכה שקעה, עד שלבסוף אהובתו של גור האריות באה לקרוא לו להציל את הלהקה, והוא חזר, נלחם בדוד שלו וניצח'.

וזהו. גיליתם את הציר של הסיפור שלכם, ועכשיו אתם יכולים לעטוף אותו במה שאתם רוצים. אבל חשוב לזכור שזה רק כלי עזר, וזו רק תבנית, כלומר – אל תכתבו את הסיפור על בסיס התבנית הזו. היא עוזרת לנסח תערובת של אירועים ודמויות ומחשבות, אבל היא לא מתכון ליצירה. במילים אחרות – היא תמיד צריכה להגיע אחרי שכבר יש לכם משהו. אסור לה להיות הבסיס שלכם.

חוצמיזה חשוב לזכור שיש עוד המון המון דרכים לספר סיפור, ואת הארטילריה הכבדה נגד גורואים של סטוריטלינג נשמור לאירועים משמחים אחרים.

ה.
זה המקום שלכם: נסו לנסח, בתגובות, סיפורים שאתם מכירים בצורה של הכלל הזה, או למצוא סיפורים (טובים!) שלא נענים לו. אני, מצידי, אשתדל לתת משוב על הניסוחים שלכם. יאללה? יאללה.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s