סיימו את הסיפורים שלכם

מה שיפה בכללים של פיקסאר הוא שחלקם הם כללים לסטוריטלינג וחלקם הם ליצירה באופן כללי וחלקם הם מין הרהור נוגה על שאי אפשר לאחד בין האידיאל ובין המציאות ואין לנו אלא לנשוך שפתיים ולהמשיך לשאת בעול. כמובן שההרהורים הנוגים האלה מנוסחים בצורת עצה ידידותית לכותב הנאבק במצויינות שרוחשת לו בראשו, אבל בסופו של דבר אלה הרהורים נוגים עם קמצוץ תקווה בקצותיהם.

תקווה זה אחלה. אני אוהב תקווה. אני אוכל קצת תקווה עם ארוחת הצהריים שלי בכל יום.

כיוון שזה לא כלל אין לי המון מה להגיד בנושא, ובכל זאת אני אגיד כמה דברים. הראשון הוא שהכלל הזה מיועד לכותבים שלא מצליחים להרפות מהוויז'ן שיש להם בראש. כבר כתבתי כאן בעבר (קישור בתחתית הפוסט) שאחד הגורמים המרכזיים למחסום כתיבה הוא הניסיון להעתיק אל הדף את מה שיש לנו בראש, כלומר איזה מיקוד בטקסט מדומיין ואידיאלי שאנחנו חולמים עליו בלילה תוכדי שאנחנו מחבקים את הכרית, במקום לנסות לראות מה יש לנו בתכל'ס בידיים.

מה שפיקסאר מציעים הוא פשוט לסיים את הסיפור. כלומר לא לחתוך את הסיפור באמצע ולעזוב אותו, אלא לקבל את זה שהסיפור הזה לא יצא מושלם. אף פעם, ולקוות שהפעם הבאה תהיה טובה יותר. זה כלל סבבה בעיקרון, וגם התקווה שהפעם הבאה תהיה טובה יותר יש לה על מה להתבסס.

אבל הדבר החשוב יותר שהכלל הזה מלמד אותנו, ככה כדרך אגב ובלי כוונה, הוא שסיפורים טובים הם טובים מהשורש, וסיפורים לא טובים – הם לא טובים מהשורש, ושהיכולת שלנו לשפר את הסיפורים הלא-טובים היא מוגבלת. וזו אמת לאמיתה.

סיפורים טובים מתחילים כסיפורים טובים. הם מרגישים נכון. לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים מהם, או לאן הם הולכים, אבל הם מלהיבים אותנו. הם מלהיבים אותנו לא כפרוייקט שצריך להגיש בלימודים, אלא כסיפור; בא לנו לשמוע מה קורה ולאן זה הולך. הרבה פעמים סיפורים טובים פועמים לנו בבטן, או מצמררים לנו את העורף. אנחנו מרגישים, פיזית, שהם עובדים. ככותבים, בא לנו לספר את הסיפורים האלה, אנחנו רוצים לצעוק אותם או להקיא אותם או כל מילה אחרת שמתארת הוצאה מבפנים החוצה. אנחנו רוצים לספר אותם.

סיפורים גרועים, הרבה פעמים, נולדים מתוך תבניות של סיפורים. מתוך מורים שאומרים לך 'עד מחר יש לך סיפור בידיים, לך לכתוב'. מתוך ציווי פנימי שרוצה להוציא סיפור אבל לא ממש משנה לו איזה. והשלד שלו, הבסיס של הבסיס, לא מספיק יציב. הוא לא מספיק מעניין, הוא לא מלהיב, הוא עונה לכל הכללים הנכונים אבל נו, זה לא זה. ואנחנו יודעים שהוא לא זה. והקוראים יודעים שהוא לא זה. והרבה פעמים אנחנו חושבים שאולי, אם רק נשנה כמה דמויות ונוסיף איזה נבל מרכזי, זה יהיה זה והסיפור יהפוך כבמטה קסם לסיפור טוב.

אבל זה לא נכון. וסיפורים לא טובים עדיף, לפעמים, פשוט לסיים ולהמשיך הלאה. גם כדי לסיים איתם כבר, וגם כי, לרוב, הם ממקדים אליהם את הכוחות שלכם ולא נותנים לכם להוציא דברים אחרים, טובים יותר. ולכן האמירה של הכלל הזה, 'הפעם הבאה תהיה טובה יותר', נכונה, כי היא מצביעה היטב איך העבודה הסיזיפית על היצירה תוקעת את הדברים הטובים יותר שמחכים לצאת, שאנחנו רוצים להוציא, ולא מסוגלים להוציא כי הסיפור הלא-גמור מהווה פקק שתוקע את כל מה שמאחוריו.

כל האמור לעיל לא סותר את זה שכמעט כל סיפור צריך קוראים וביקורת ועריכה, ושאפשר לשפר סיפורים טובים, ושיש אנשים שיודעים היטב לבנות שלד מוצלח של סיפור אבל אין להם מושג איך לעטוף אותו, ושיש ערך משמעותי לתבניות ולכללים וללימוד כתיבה, בין אם הוא עצמאי ובין אם הוא במסגרת קבוצה. זה פשוט אומר שהיצירה צריכה להיות אמיתית בשביל להיות טובה. ומה זה 'אמיתית'? טוב, זה כבר עניין לפוסט אחר.


קישורים:
הפוסט על מחסום הכתיבה
הפוסט על איך כותבים אמת

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s