מה שלא יקרה לעולם (פיקסאר 9#)

בצבא יש קטע כזה לעשות מסדר כוננות פעם ביום, ובמסדר הכוננות עומד הקצין ושואל איזה חייל אקראי מהם נהלי השמירה, ותמיד נהלי השמירה מתחילים בנוהל אסור, שמשמעו, 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן אסור לדבר אסור לגלוש בפלאפון' וכן הלאה. פעם אחת ושנייה לפני שהשתחררתי מהצבא ביקשתי מהקצין להגיד את נהלי השמירה, ועמדתי שם ואמרתי 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן, אסור להתחתן במשטח, אסור להנחית חללית עם סטיקלייטים, אסור לקחת טנק ולדרוס את המשרד של המג"ד…' והמשכתי ככה עד שהוא התעצבן.

אתם מבינים, יש אלף דברים שאסור לעשות. השלילה כללה הכל, את כל העולם, למעשה. אין ספור אפשרויות של דברים שאסור לעשות. לא רק הדברים שהצבא חשב אותם למפריעים בשמירה; גם כל השאר היו אסורים.
—-

הכלל התשיעי של פיקסאר הוא כלל קצת מתחכם. יוני כתב עליו כך:

"כמו טיפים אחרים מטרתו לשחרר חסמים ולהניח על השולחן את מה שהיוצר *לא* רוצה לספר וברגע שזה נוכח מולו אפשר להתקדם ולשחרר. מה גם ש"מה לא" דורש לפעמים חשיבה יצירתית לא פחות מ"מה כן".

אז קודם כל, זה נכון. כלומר, זה טיפ של שחרור חסמים (קשה להתעלם מזה, זה מופיע בשתי המילים הראשונות). הוא עובד על הפניית היצירתיות לכיוונים אחרים. כמו שכתבתי כאן פעם: לפעמים, הצורך ליצור משהו הוא זה שיוצר את הבעיה מלכתחילה. כמו אדם שמנסה מאוד להיזכר איך קוראים לחבר הילדות שלו, והשם בורח ממנו – ככה גם אנחנו, ככל שנתאמץ יותר, נתקע.

מה שפיקסאר, לכאורה, מייעצים, זה להפנות את היצירתיות לכיוונים אחרים. לשחרר אותה, מה שמכונה. יש עוד דרכים לעבוד בהן (למשל, ללכת לעבד סיפור קצר, או לשכתב שיר, או כל מיני דברים כאלה), אבל זו דרך שלא מתרחקת כל כך מהסיפור עצמו, אז זה נוח.

אבל מעבר לכך, הטיפ של פיקסאר אומר בעקיפין שבתוך רשימת הדברים שלא יופיעו בהמשך הסיפור, נמצא גם דברים שכן יופיעו. כלומר שאנחנו חוסמים את עצמנו, מסיבות שונות, וכשאנחנו כותבים את הדברים שברור לנו שהם לא יהיו בהמשך הסיפור – פתאום יופיעו דברים שדווקא כן יכולים להופיע.


ואיך אפשר לסיים בלי הקטע הזה, מ'תולדות האהבה' של ניקול קראוס:

"לאחי ולי היה משחק. הייתי מצביעה על כיסא.
"זה לא כיסא" הייתי אומרת. ציפור היה מצביע על שולחן. "זה לא שולחן."
"זה לא קיר." הייתי אומרת. "זו לא תקרה."
וכך היינו ממשיכים. "לא יורד גשם בחוץ."
"השרוך שלי לא פתוח." היה ציפור צועק.
הייתי מצביעה על המרפק שלי. "זו לא שריטה." ציפור היה מגביה את הברך. "גם זו לא שריטה!"
"זה לא קומקום!" "לא ספל!" "לא כף!"
"לא כלים מלוכלכים!"
הכחשנו חדרים שלמים, שנים, מזגי אויר. פעם,
ממש בשיא הצעקות, ציפור נשם נשימה עמוקה. בקולו הרם ביותר, הוא צרח: "לא! הייתי! אומלל! כל! חיי!"

"אבל אתה רק בן שבע" אמרתי."

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s