אנחנו מעריכים דמות על ניסיון (פיקסאר 1#)

חוקי הכתיבה של פיקסאר הופיעו בהתחלה בטוויטר של אמה קוטס, שהיא אמנית סטוריבורד בפיקסאר. הם זכו להתלהבות די פסיכית על ההתחלה, כי בכל זאת – לא בכל יום אנחנו מקבלים הצצה שכזו לתהליך העבודה של בית חרושת לסיפורים. מגניב, לא?

טוב, תלוי את מי שואלים. בעברית הם כמעט לא זכו להתייחסות. Yoni Salmon, האנימטור, התייחס אליהם בבלוג שלו, 'שוליית הקוסם' (ראו כאן: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2017/08/blog-postPIXAR22RULES.html), ויש עוד התייחסויות פה ושם, לא משהו רציני. לא בעברית.

טוב, חשבתי לעצמי, זו סיבה טובה לפתוח לעצמי פרוייקט קטן ולקרוא לו #פרוייקט_פיקסאר, שעיקרו – לתרגם את החוקים האלה (לא ממש חוקים, יותר כלי עזר לכתיבת סיפורים) ולהביע עליהם את דעתי. בסוף הפרוייקט יצורפו כל מיני הרהורים על כל החוקים ותפיסת העולם של פיקסאר, אבל זה בסוף, ועכשיו – היי, הופ! – נתחיל בחוק הראשון.

הכלל הראשון של פיקסאר הוא שאנחנו, כלומר בני האדם – הצופים, הקוראים – מעריכים את הדמות על זה שהיא מנסה, ולא על זה שהיא מצליחה. זה נכון, בגדול, אבל זה יושב על רובד ראשוני יותר, שלא מופיע בחוקי הכתיבה שלהם, והוא: אנחנו מזדהים עם הרצון של הדמות.

בהקשר הזה, אם הדמות רוצה משהו ומנסה להשיג אותו, אנחנו מעריכים אותה. יש כמובן עוד דרכים להשיג הערכה לדמות (למשל, מה שמכונה 'להציל את החתול').

זה נשמע קצת כמו הבדל סמנטי, למעשה זה שמיים וארץ. כשאנחנו מתייחסים לניסיון ולהצלחה אנחנו לא מתייחסים לאיך שהדמות חושבת או מרגישה, אלא למימוש של זה בעולם. במילים אחרות, אנחנו לא מנסים להבין את הדמות שלנו, אלא מסתכלים על איך שהיא פועלת. זה יוצר מין תחושה של 'אם נראה שהגיבור מנסה, אנחנו ניצור הערכה כלפיו', וזה לא נכון. לא מספיק לראות דמות שמנסה לעשות משהו; אנחנו צריכים להבין *למה* היא מנסה לעשות משהו.

כלומר, להבין מה היא בעצם רוצה.

אנחנו יכולים להראות את ד"ר נוית קרבון, מדענית משוגעת עם חיבה למשקפיים סגולים, עושה ניסיונות במעבדה בניסיון ליצור איזה גביש מיוחד. האם זה גורם לכם להעריך אותה? לא בהכרח. אנחנו יכולים לראות אותה מנסה ואז מצליחה, האם זה יגרום לכם להעריך אותה? ואם היא תיכשל? בקיצור, לא בהכרח. אם נבין למה היא רוצה ליצור את הגביש הזה, הנסיונות שלה יטענו במשמעות פנימית, וממילא זה יעבוד.

בכל אופן, זו דוגמה טובה לצורה בה תסריטאים מסויימים, ופיקסאר בכללם (לפחות בחלקים מסוימים), מתייחסים לדמויות שלהם מבחוץ ולא מבפנים. כלומר הם תופסים את הדמות לא כאדם אמיתי, אלא כבובה שמניעים אותה ממקום למקום. זה גורם לנו להזדהות איתם עד בכי במקרים אוניברסליים (האקספוזיציה של Up, נניח), אבל לא להצליח להזדהות עד הסוף עם הדמות במהלך העלילה הספציפית (ההמשך של Up).

מה אנחנו כן יכולים ללמוד מהכלל הזה? המון. הוא כלל לא רע בכלל. אנחנו יכולים ללמוד ממנו שהגיבור שלנו לא חייב להצליח בשביל שיהיה לסרט הפיאנד, ושהוא לא חייב להיות מושלם כדי שנצליח להתמודד איתו, ושאנחנו מעריכים את הדמויות שלנו כשהם בני אדם ולא כשהם אלים, ושהגיבור שלנו צריך שלא להצליח בכל המקרים, אחרת אנחנו לא נצליח למצוא את עצמינו בתוכו. וגם את הכלל האחרון אני מסייג, כי יש דוגמאות (מישהו אמר ג'ק ריצ'ר?) שבהם הרצון של הדמות מספיק חזק כדי שנצליח להזדהות איתו, גם אם הוא מצליח לצאת על שני הרגליים שלו מכל קרב אגרופים שהוא נקלע אליו. 

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s