איך הופכים דמויות לממשיות (פיקסאר 13#)

מה לעזאזל אני אמור לעשות עם הכלל הזה.

מצד אחד, איזה שטוח זה. כאילו, איך כל החוקים וההבנות והדברים שהופכים דמות לממשית, למשמעותית, למשהו שאפשר ללכת איתו לאורך סיפור – איך כולם מתנקזים לתוך הכלל היותר-מדי-טכני הזה. אז אני עומד מול הכלל הזה ואומר מה, רגע, לא, זה לא עובד ככה.

מצד שני, טוב, רגע, זה נכון בסך הכל. 

אז ככה, מההתחלה: דמויות הן בני אדם. הן לא פונקציה, הן לא 'ממלאות תפקיד', אנחנו לא זורקים אותם לסיפור בשביל שמישהו ידבר עם הגיבור ויסיח את דעתו. דמויות הן בני אדם, ובני אדם הם לא רק 'פסיביים', ולא רק 'נוקשים', כי פסיביות ונוקשות הם תארים, ובני אדם הם לעולם, לעולם, מורכבים יותר מהתארים האלה.

יש בני אדם פסיביים בחיים, אבל הפסיביות הזו היא בהקשרים מסויימים ובגלל סיבות מסויימות. בהקשרים אחרים בני האדם האלה יכולים להיות אקטיביים. יש גם בני אדם נוקשים בעולם (ויוזכר כאן הקצין שלי בטירונות), אבל גם הנוקשות היא ביחס למשהו. אנשים לא רואים את עצמם 'נוקשים' או 'פסיביים' כתואר כולל. הם יכולים להגיד 'אני קשוח לחיילים שלי, אבל לאשתי אני נחמד', וכן הלאה. בקיצור, התארים האלה הם תארים שמולבשים על הדמות מבחוץ, לא מבפנים. בני אדם לא חווים את עצמם רק ככאלה.

וכאן נכנס הכלל הזה: בגלל שאנחנו כותבים את הדמויות שלנו, אנחנו יכולים לחבב אותן גם בלי קשר למי שהן. אנחנו יכולים לחבב דמות נוקשה כי היא מתאימה לעלילה, כי אנחנו מדמיינים את ההמשך שבו היא הופכת לנחמדה, כי היא מזכירה לנו אנשים שאנחנו מחבבים וכולי וכולי, אבל בשביל הקהל – דמות נוקשה או פסיבית היא כמו רעל.

היא רעל בגלל שדמות קשוחה או פסיבית היא דמות מתה (ותודה ליוני על המושג). היא דמות קרטון. היא תפאורה. היא רק דימוי של דמות, היא לא דמות אמיתית. היא רק הבחוץ של הדמות, כמו חזית של בניין, אבל אין כלום מאחור. היא רק פונקציה בעלילה, אבל היא לא בן אדם אמיתי. ואנחנו צריכים שהדמות שלנו תהיה בן אדם אמיתי, כדי שגם הקוראים שלנו יראו אותה ככזו.

ולכן, הו, לכן צריך שלדמות שלנו תהיה דעה על דברים, כי אם יש לה דעה, יש לה עולם פנימי שמנחה אותה. היא לא סתם שם, היא פועלת בהתאם לדעתה, ודעתה יכולה להשתנות, וכולי וכולי. וזה נכון, באמת נכון, אבל חשוב לנו לזכור שני דברים חשובים:

א. האמת שדעה זה לא מספיק בשביל ליצור דמות. אנחנו צריכים שהיא תרצה משהו. הייתי מרחיב אבל בכל זאת צריך להשאיר משהו לסדנאות שלי.

ב. מה שחשוב זה לזכור שהדמויות שלנו הן לא בובות, הן בני אדם. מזה נובע שיש להן דעות על דברים. ולא להפך. כלומר, לא הדעה היא זו שמייצרת את הדמות. הדמות היא זו שמייצרת את הדעה. התפקיד שלנו הוא לא להעניק את הדעה לבובת הקרטון שמשמשת אותנו כדמות, אלא להבין איך העולם נראה דרך העיניים של הדמות הזו.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s