זה לא אני שתקוע

הכנתי היום תפוחי אדמה בתנור, וכשעמדתי ליד השיש וקצצתי תפוחי אדמה לא יכולתי שלא לחשוב כמה זמן זה לוקח לי, אלוהים, כל כך הרבה זמן. ואחרי הארבעים דקות בתנור זה מתחסל תוך רגע. נראה לי שאין דומה ליחס הזה, כמות ההשקעה מול התוצר. שעה וחצי להכין אוכל, חמש דקות לסיים אותו. זה מקביל, אולי רק, לספר: שלש שנים ליצור ספר, שלש שעות לקרוא בו.

היה לי זמן לבשל כי הלכה לי המקלדת אתמול. זה אולי הדבר השני הכי נורא שיכול לקרות ככותב, ואני מסתובב ברחוב, מתוסכל עד שורשי השיער, כי המקלדת החיצונית שקניתי לא מספיק נוחה לי. השתמשתי אפילו במילה 'סיוט', אם אני זוכר נכון. מדהים עד כמה קל להתדכדך, ועד כמה קשה להשתמח. כאילו השמחה נבנית בנפש צעד אחר צעד, והדכדוך הוא ההחרבה שלה.

דווקא היה חסד, במקלדת ההרוסה. יש לי תירוץ למה הספר לא מתקדם. במקום להתמודד פנים אל פנים מול בלוק הכתיבה הזה שנפל עלי לפני שבועיים, אני יכול להגיד 'הלכה לי המקלדת' וזהו, יש לי תירוץ לעצמי.

מחסום כתיבה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכותבים.

קראתי פעם מדריך למנחי סדנאות שלקחתי מספריות בית העם. היה כתוב שם להגיב כמו סנדוויץ': מחמאה, ביקורת, תיקון. אבל שימו לב, היה כתוב שם, אין קורלציה בין מחמאות לביקורת. צריך חמש מחמאות בשביל לאזן ביקורת אחת. ובצד כתב מישהו בכתב יד 'זו בכלל עצה לחיים'. יש בזה משהו.

קראתי אתמול מאמר על חנויות מקוונות בשופיפיי. היה כתוב בו שבעלי חנויות שחנויותיהם נכשלות הם בסיכון גבוה יותר לדיכאון, כי הם חושבים שהם העסק שלהם. שאם העסק נופל, גם הם נופלים. הם צריכים מישהו שיגיד להם 'אתם לא העסק שלכם. העסק הוא עסק, אתם הרבה יותר מזה.'

גם אני חוזר ואומר לעצמי את זה בימים האחרונים. אתה לא רק כותב, אני אומר לעצמי שוב ושוב, חמש פעמים על כל ביקורת עצמית: אני לא רק כותב. אני אדם יותר רחב מזה.

זה לא אני שתקוע, זה רק הספר.