על הכתיבה 9#

הוורדים מחוץ לחלון שלי פורחים בורוד עז, כאילו הם צועקים עלי לצאת, והשמיים לבנים היום, ואני יושב מול המחשב וכותב לכם את המייל הזה על כוס קפה שחור גדולה גדולה. חושב על ימי הזיכרון והעצמאות. ובאמת אני חושב שיש בה משהו קצת נאה, בפטריוטיות, כמעט ביתי. משהו מהאחווה שבה אנחנו מגוננים על איזה פגם בבית שלנו, או מהחיבה שאנחנו נוטים לרהיטים סתמיים שהם שלנו. כי הם שלנו, והלא זה הכל.

ובכן ובכן.

איזה כיף, בחיי, תראו איזה כיף. עשרות שירים שלחתם בשבוע החולף, ולו הייתם קוראים את כל הקטעים, בפרט המחורזים והמטופשים והמפתיעים, דברים מבוררים ומבוארים במשל ובשנינה – היה נמלא שחוק פיכם ולשונכם רינה. והנה שיר אחד משל אודיה אהרוני (שהיא כותבת יקרה מאוד, שתדעו לכם):

לְהַחְלִיק עַל בַּנָּנָה, לְהִתָּקַע בְּעַמּוּד
לִדְפֹּק אֶת הַזֶּרֶת, לַחֲטֹף שְׁפְּרִיץ מִתַּפּוּז
זֶה לֹא נָעִים וַאֲפִלּוּ קְצָת כּוֹאֵב
אֲבָל מָה שֶׁהֲכִי מַטְרִיד זֶה אִם מִישֶׁהוּ שָׂם לֵב.

איזו נחת.

טיפ

טיפ קצת למתקדמים, אבל גם למתקדמים מגיעים טיפים.

חשבתי על הפאתוס ונזכרתי שמישהו – איני זוכר מי זה היה, כמדומני ששי צ'רקה, ואולי מישהו מכם מכיר ויביא גאולה לעולם –  אמר פעם שהדבר הכי מצחיק בעולם הוא לראות רס"ר עצבני צועד בחזה מתוח במגרש המסדרים ואז מחליק על בננה. אני לא יודע אם זה הדבר הכי מצחיק בעולם, אבל בכל פעם שאני משוויץ קצת במדינה (בכל זאת מותר קצת להשוויץ בה, לפעמים) אני מדמיין את עצמי מחליק על בננה.

ואת כל זה כתבתי בשביל אנשים שרוצים להתעסק בפאתוס אבל מפחדים ממנו. ובצדק, כלומר, אכן יש לפחד מכתיבת דברים בפאתוס (בסיבה נעסוק בפעם אחרת), אבל אפשר להגיד שדרך יפה לשבור באמצעותה פאתוס בסיפורים היא באמצעות דברים יומיומיים. למשל, ראיתי פעם איש הולך ברחוב ומדבר על שבעה לאיזה נפטר, ואגב כך הוא הגיע לדבר על זה שצריך להזמין פלאפל לאבלים, ואגב כך – לדיון בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים.

ותראו, אם זה היה דיון רק בישיבת שבעה ובכמה המוות הוא דבר כואב, הסיפור הזה היה נשאר ברמת הפאתוס. הוא היה צועק עלי ועליכם לכאוב, כי מוות. וזה היה גורם לנו להזדעזע, באמת, אבל לא כי מוות – אלא כי סיפור צועק עלינו. ואם זה היה סיפור שרק דן בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים, זה היה משעמם וחסר תוכן. אבל כשיש לנו גם מוות וגם פלאפל, ההנגדה בין האחד לשני יוצרת פה אירוניה, צחוק מלווה בעצב. צחוק, כי מי מדבר על פלאפל כשאנשים יושבים שבעה. ועצב, כי זה הופך להיות ממשי. אנשים באמת צריכים לאכול, גם כשהם יושבים שבעה.

אז זה הטיפ – ליצור הנגדה בין הפאתוס ובין היומיומי, מה שיגרום לשניהם לעבוד.

תרגיל

התרגיל של השבוע לא קשור לעניין הזה ישירות. ואולי כן? אין לי מושג. בכל אופן, זה התרגיל:

לכתוב קטע שמעביר רגש, בלי להזכיר את הרגש הזה או את הטיותיו. כלומר, לכתוב על שמחה, בלי להזכיר 'אני שמח', 'שמחתי', 'שמחה', 'עליצות', 'אושר' וכאלה. או לכתוב על עצב, בלי להגיד 'הייתי עצוב'. או לכתוב על געגוע, על תסכול, על כל רגש שתרצו – בלי לדבר עליו ישירות.

השראה

לכבוד היארצייט (יום השנה לפטירתה) של זלדה – הנה שיר קטן שלה.

פנאי

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה

ֹשֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

—-

חגים שמחים וזכרונות טובים.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים.