הנה הגיע אחרי הפסח, כמו אורח שהתכוננו לבואו והוא בא לרגע ותכף הלך, אבל האור נשאר אור והאוויר נשאר אוויר ובחלון הקטן שבחדר שלי אפשר לראות פרחים של ממש פורחים באדניות שהשכנה החדשה הניחה. איזה דבר יפה זה אדניות פרחים על אבן ירושלמית, ואיזה דבר יפה זה שכנים חדשים, שהם כמו דלת לחברים חדשים, חברים שמעולם לא ידענו שהם חסרים לנו.
כתבתם המון דברים יפים על החירות, וכל מיני כותבים חדשים שהצטרפו והתחילו לשלוח. זה משמח מאוד, ובעיקר שהיה לכם זמן בין כל הטיולים והמצות והמשפחה והפקקים לשבת לכתוב, ועוד לשלוח לי, והנה תראו: זו רוצה לצאת מהגוף שלה, וזו מתארת פיטורים כיציאה לחירות, וזה רוצה לצאת מהישיבה, וזה רוצה לחזור לישיבה, והחירות לפעמים היא אביב ולפעמים מדבר ולפעמים היא ריח רענן, חריף, של חורף. ויש כמה שכתבו אביב, אפילו, למרות שאי אפשר לכתוב אביב. בכל זאת. לעשות דווקא, להראות שאפשר.
כפרה עליכם.
טיפ
למשפטים יש מקצב; מין מנגינה פנימית, ברורה אך חשאית, שאפשר לשמוע אותה אם מקשיבים טוב. זה נכון לפרוזה כמו שזה נכון לשירה: מי שמכיר, למשל, את החריזה הפנימית שעגנון חורז לפעמים בסופי פרקים, או את הפסקאות המדודות של עמוס עוז יכול לראות איך זה לפעמים מתחבא ממש מאחורי השורות. כשאנחנו שרים שיר מולחן, לפעמים, אנחנו יכולים לשים לב איך לפעמים המנגינה הפנימית של המילים מכפיפה אליה את המנגינה של הלחן.
אחת הדרכים היעילות ביותר לזהות את המקצב הפנימי הוא, איך לא, להקריא לעצמכם את הטקסט בקול.
כן, זה נשמע מטופש, אבל זה עובד. כשמקריאים בקול שמים לב לא רק איפה לשים פסיק (בכל מקום שאתם עוצרים לקחת נשימה) או נקודה (בכל מקום שבו אתם עושים פאוזה, הפסקה קצרצרה של סוף עניין), אלא גם לשמוע את המקצב של הטקסט שלכם, ולשים לב אם הוא משתנה פתאום, אם יש סיבה לזה שהוא משתנה, אם הוא גורם לקורא להשתהות או לרוץ, ואם המנגינה החרישית שניגנתם בכתיבה מצליחה להישמע גם באזני הקורא.
תרגיל
תרגיל קצר. מטופש, אפילו, אבל אין כמו תרגילים קצרים ומטופשים כדי לעלות חיוך. התרגיל לשבוע הבא הוא לכתוב שיר שטותי. אפשר לנסות חמשיר, כי חמשיר שטותי זו סוגה מכובדת מאוד (בחיי, עם חליפה ותיק משרדי וכל מה שצריך בתוכו, לרבות מהדק), אבל אין צורך. כל מה שצריך זה:
א. שיהיה מחורז.
ב. שיהיה היתולי. כלומר, שלא יקח את עצמו ברצינות. שיעסוק בדברים מבודחים או בדברים רציניים בנימה מבודחת. באמת, מה שקל. אפשר לחשוב על 'הילד הזה הוא אני' או (לדתיים) על 'אולי בשבת יזרקו סוכריות', ואפשר לחשוב על שטוזים (של דתיה בן דור) ואפשר חמשירים עתיקים כמו:
בכפר סבא גר תוכי מוכשר
ששפות הוא ידע כתריסר
אז לנאום הוא חפץ
ולכנסת הוא רץ
וכעת מכהן הוא כשר
(זה היה היישר מויקיפדיה, וכיון שכך אחדל מלהוסיף דבר ואתם תלכו לכם לכתוב, ורק פנינה להשראה–)
השראה
והזכרנו, נניח, את עגנון שחורז לפעמים בסופי פסקאות או את עמוס עוז המדוד אבל תראו איזה יופי אשכול נבו, 'ארבעה בתים וגעגוע', איזו חריזה שמחה לטקסט הזה:
"רגעים שנועה שמחה שהיא נועהועמיר:
כשהוא חושב שהיא נרדמה, ולוחש לה דברים, אהבה בעיקר. והיא מקפידה לזייף נשימות כבדות של שינה ובבוקר מכחישה: לא זוכרת שום דבר. וכשהוא לוקח את יותם לכדורגל או מסביר לו בסבלנות מהלך בשח, ובה נובט מן מבט רך. הוא יהיה אבא טוב כל כך.
רגעים שנמאס לנועה להיות נועהועמיר:
כשבחור אחד מחכה לה אחרי משמרת, עם זר פרחים ביד. ובניגוד לכל המטרידים, יש לו דווקא חיוך נחמד. וברור לה, אחרי חמש דקות שיחה, שהוא, בניגוד לעמיר, לא מרובד. שאיתו זה יהיה קליל. ואוורירי. ופשוט. ובריא. או בקיצור, איתו היא לא תצטרך להיות היא."
מוזמנים לכתוב את התרגיל בתגובות, וגם להגיב.
yehudagizbar.com 