על הכתיבה 7#

יום-ראשון-של-חול-המועד-שמח!

אדם יקר אמר לי השבוע שאולי הקטע של ליל הסדר זה שהוא תמיד מרגיש לא בדיוק כמו שצריך, איכשהו, קצת בהחמצה, קצת בחיפזון, משהו לא מצליח עד הסוף. ילד אחד בוכה, ילדה אחרת מושכת את המפה מהשולחן, דוד שמתחיל לנחור בצד — איך, הוא כתב (ואולי אני השלמתי), איך הכל נמצא צעד אחד ליד המקום בו הוא אמור להיות. וחשבתי על זה עכשיו כששבתי מהריצה הראשונה של האביב והגשם התהפך לנו על הפנים והצליף בטיפות חמות, גדולות, על הידיים שלי. ובהתחלה קצת התאכזבתי, כי איזה מין חג אביב שמח זה, ואחר כך אמרתי לעצמי – הנה, כך לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ. הם התחילו להכין לחם והגשם שטף את האדמה ובחיפזון הם דחפו את הילדים חזרה הביתה שילבשו משהו ואספו את הבצק שלא הספיק להירטב ורצו פנימה להספיק ללבוש משהו ארוך לפני שיוצאים לחירות.

אולי.

על כל פנים – כמה דברים יפים כתבתם על ריח האביב! שהוא כמו נשיקה של פרידה, שהוא כמו הרגע שבו הכנרת נושקת להרי הגולן, או כמו הגולן שנצבע ירוק לשבוע, שהוא הגעגוע, שהוא רגע של מפגש, שהוא שוליים של חצאית ברוח, שהוא אחיינית שרוקדת, שהוא הרגע הקטן של השמחה בלב כשפוגשים חבר באקראי, ועוד ועוד – רבים רבים מכם כתבו השבוע, בעשרות רבות (אם אינני טועה), וכל מייל היה פיסת אביב קטנה, מגודרת, עם שלט 'אביב' באמצע תיבת המייל האפרורית שלי.

ולכבוד פסח – ספיישל כתיבה מלאת חירות.

טיפ

אנשים מסוימים, ואני ביניהם, חשבו פעם שיש סממנים לכתיבה טובה. למשל, שאם טקסט מחורז, הוא שירה נעלה יותר על פני הטקסט הלא מחורז. שטקסט בשפה גבוהה הוא 'ספרותי' יותר מאשר טקסט בשפה נמוכה, או שמטאפורות מדוייקות הן אבן היסוד של כל טקסט טוב – וכי איך אפשר אחרת? הסממנים האלה נכונים לא רק ברובד הצורני, אלא גם ברובד התכני – כאילו צריך לכתוב על אשכנזים מתוסבכים, או על נשים, או על מובלעות, להיות אור מוסרי ומצפן חברתי, וכן על זו הדרך. ולא שאין בזה אמת, אבל הבסיס של הכתיבה, לעניות דעתי, הבסיס של הבסיס – זה לכתוב כמו שבא לנו.

זה נשמע קצת אגואיסטי. קצת לא מנומס, אפילו. אולי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני מאמין שכתיבה טובה היא כתיבה שהכותב נהנה ממנה. שהוא מרגיש שהוא היה רוצה להמשיך לכתוב עוד ועוד, לכתוב לנצח, ואחר כך לשבת עוד נצח אחר ולקרוא את מה שנכתב. ואם זה טקסט בשגיאות כתיב, או טקסט שעוסק בי, או טקסט שאף אחד לא יכול לקרוא – אז באמת, שאף אחד לא יקרא. העיקר שנהניתי. כי בפנים בפנים – כתיבה היא לא מלאכה קשה וסיזיפית, אלא משהו שאנחנו נהנים ממנו.

קחו את העט שלכם, אם כן, וצאו לחירות.

תרגיל

אנחנו כל כך באמצע פסח שחבל לבזבז את שפע החירות הזו –  לנשום, לחוש ולראות, לדעת, לייחל ולהיכשל – אז התרגיל של השבוע הוא לתאר איזו יציאת מצרים פרטית שהייתה או שתהיה.

למשל, הרגע שבו השתחררתי מהצבא, או הרגע שבו אפסיק לעבוד, או הרגע שבו אני יושב לשתות קפה בסוף יום מתיש, או הרגע שבו קמתי ואמרתי למוכר בשוק – "אז אני מחזיר את התותים האלה!" – והחזרתי, כי אמנם הם היו יפים להלל אבל עלו כמו משכורת חודשית. ובקיצור – רגע של יציאת מצרים. לא של חירות, לא של עצמאות; רגע שבו מסירים את הנעל הלוחצת ולרגע אחד מרגישים את מוטת הכנפיים נפרשת עד האופק.

אם אתם מתקדמים – והרי כולכם מתקדמים – אני מציע לשתול כל מיני רמזים שמחברים בין יציאת מצרים שלכם לבין יציאת מצרים ההיא, אי אז לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנים, אבל אם זה מסבך את הטקסט שלכם – בהחלט שאין צורך.

השראה

"כשאנו כותבים, אנו חשים שהעולם מתנועע, גמיש, מלא אפשרויות. הוא בוודאי אינו קפוא. בכל מקום שהאנושי קיים בו אין קיפאון ואין שיתוק, ובעצם, גם אין סטטוס־קוו (גם אם לפעמים אנו טועים וחושבים כך; גם אם יש כאלה שמעוניינים מאוד שנחשוב כך‭.(‬

אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר: יש לו גם תנועות בכיוון של פתיחה, ועתיד ואפשר.

אני מדמיין. פעולת הדמיון עצמה מחייה אותי. אינני מאובן ומשותק אל מול הטורף. אני ממציא דמויות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חופר אנשים מתוך הקרח שבו עטפה אותם המציאות, אבל אולי, יותר מכול, את עצמי אני חופר כך כעת.

אני כותב. אני מרגיש את שפע האפשרויות שקיימות בכל מצב אנושי. את היכולת שלי לבחור ביניהן. את מתיקות החירות, שחשבתי שכבר אבדה לי. אני מתענג על עושרה של השפה האמיתית, האישית, האינטימית. אני נזכר בעונג הנשימה הנכונה, המלאה, כאשר אני מצליח להימלט מן הקלסטרופוביה של הסיסמה והקלישאה. פתאום אני מתחיל לנשום בשתי הריאות.

אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה. כמו אמצעי לטיהור האוויר שאני נושם, מן העכירות והמניפולציות של נוכלי־השפה ושל אנסי השפה למיניהם. אני כותב וחש איך הרגישות והאינטימיות שיש לי עם השפה, עם רבדיה השונים, עם הארוטיות וההומור והנשמה שבה, מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שהעצמי הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון."

(דויד גרוסמן, מתוך משהו שהתפרסם מזמן מזמן במוסף חג של ידיעות אחרונות)

—

חג חירות שמח. מוזמנים לכתוב ולהגיב כאן, בתגובות.