על הכתיבה 5#

מה לא שלחתם השבוע. כיפה אדומה בגרסה חדשה? נשלח גם נשלח. התכתבות עם דליה רביקוביץ'? פסק זמן מתלונן על טורטית? אף הם נשלחו. המלך מתיא? גם. מישהי שלחה מהגליל, מישהו אחר – בדרך מהצבא, מישהי כתבה שהיא מוצאת זמן באוטובוסים, וזה הזמן היחיד שבו היא כותבת, ומישהו אמר שהוא לא עושה את זה בדרך כלל אבל הוא רוצה שמישהו יקרא. ואיך אדם כותב מילים בחדר ואדם אחר קורא בהם ולרגע יש פגישה, יש מאין, מן התנוצצות שכזו-

תמשיכו.

טיפ

משפט נשמע 'נכון' כאשר יש זיקה (שלא לומר, הלימה) בין החלקים השונים שלו, מה שמייצר לכידות, או כאשר הוא קצר דיו בשביל להתפס כיחידה לכידה אחת.

דוגמאות? בבקשה.

"בני השמן, בבטן יש לו בן" – החריזה יוצרת זיקה בין שני חלקי המשפט, וגורמת לו להשמע 'נכון'. זו הטעייה שנפוצה אצל ילדים. זו גם הצורה בה הם מעליבים זה את זה, כי תוקפו של המשפט בא מהלכידות הפנימית שלו, והוא 'נכון' להם גם אם אין לזה אחיזה.

"אין ערבים – אין פיגועים" נשמע נכון, כיון שיש בו שתי יחידות שפותחות באותה מילה. זה לא אומר דבר על נכונות המשמעות שלו.

"במקום בו שורפים ספרים שם ישרפו גם בני אדם" – אותו עיקרון, החצי הראשון והחצי השני של המשפט מתכתבים באמצעות הפועל והחלפת שם העצם. אלה שני משפטים שבנויים אותו דבר, ולכן החיבור בין שניהם נשמע נכון.

"ויני, וידי, ויצ'י" או "אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו" – האליטרציה, החזרתיות על הצלילים כאן, יוצרת זיקה בין האיברים השונים במשפט, וממילא – לכידות פנימית.

תרגיל

קחו פתגם מפורסם ונסו לנסח את המקור שלו, כלומר, מה היה הסיפור שהוביל לקביעת המשפט. אנחנו מכירים את הסיפור שהוביל ל'לא דובים ולא יער', או את 'when you have to shoot shoot. don't talk', אבל מה היה הסיפור שהוביל ל'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'? ומה היה הסיפור שהוביל את הביטוי 'מתנהל כמו פיל בחנות חרסינה'? בחרו פתגם וספרו.

השראה

"עם כל הרעש והבלגן ששלושתם עושים, הבית הופך לבית משוגעים, ואז אני חייבת להסתגר בחלקת אלוהים השקטה שלי, לקרוא או לכתוב או סתם לחלום. לפעמים אני עוברת על גדותי מרוב דברים שמסתחררים לי בראש, והדם מתחיל לרוץ לי בוורידים במהירות שיא, כאילו הוא מתאמץ להשיג את המחשבות, ואז אני מוכרחה לחלום-בהקיץ במשך שעות, בעיניים עצומות חזק, או פקוחות, ואני משחזרת ארועים שקרו לי ומדמיינת מה הייתי רוצה שיקרה, כמו סרט שאני מקרינה לעצמי שוב ושוב ושוב, עד שהכל נספג לי בגוף. כשאמא פותחת את הדלת(בזמן האחרון היא למדה לדפוק, לפחות) ומוצאת אותי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, היא שואלת, מה את עושה? ואני אומרת, את לא רואה? אני מתבגרת."

[מתוך: הנה אני מתחילה – יהודית קציר.]

מוזמנים לשתף את תוצאות התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s