על הכתיבה 17#

טוב, האמת שכבר שנים אני חושב שזה טיפ למנחים יותר מאשר שזה טיפ לכותבים, אבל שלשום ניסיתי לדבר על זה עם הכיתה המדהימה שלי, ופתאום הבנתי שזה טיפ לכל. אז הנה, טיפ לכל: הפסקות.

תראו. מי שמדבר קצת בפני קהל יודע שהדבר הכי חשוב בהרצאה הוא הרגעים שבהם את או אתה לא מדברים. כלומר השתיקות שבתווך. מרצים טובים נותנים רווחים בין כל פיסקה ופיסקה, ואפילו בין כל משפט ומשפט שלהם. זה מאפשר להם לנסח היטב את המשפט הבא או את הפיסקה הבאה, ולקהל זה מאפשר לעכל את מה שנאמר. זה עובד עד כדי כך טוב, עד שאנחנו, לרוב, בכלל לא שמים לב לקיומם של ההפסקות.

אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, רלוונטי לקבוצות. לרוב, כשאנשים מתקבצים לסדנת כתיבה הם מגיעים ברגע האחרון וצריכים ללכת מיד אחר כך. גם במקרה שהם לא צריכים ללכת מיד, הם צריכים סיבה טובה להישאר. הטריק הכי ישן בספר הוא להכריח אותם לקחת הפסקה באמצע, אפילו של חמש דקות – אם כי, כמובן, עדיף יותר – וכך הם חייבים להיות זה עם זה באותו המרחב, לדבר אחד עם השני, ובעצם לחזק את הקשרים ביניהם וליצור 'קבוצה'.

ושוב אותו העיקרון, בצורה קצת אחרת, לגבי טקסטים. אנחנו נוטים לחשוב שככל שהטקסט מובן לנו יותר ככה הוא טוב יותר, אבל זה נכון רק לגבי טקסטים אינפורמטיביים, כמו דפי מידע. בטקסטים ספרותיים ועיוניים, דווקא המקומות שאותם לא אומרים לנו ישירות – הדברים שאנחנו צריכים להשלים בעצמינו, בסיפור או בשיר – הם אלה שגורמים לנו להתחבר לטקסט.

טוב, זה תרגיל קצת מורכב, בסדר? אז קחו אותו בפרופורציות.

תכתבו על משהו, אבל אל תספרו לנו מה המשהו הזה.

למשל:

תתלוננו על משהו. ממש תתלוננו. תספרו על איך הוא גורם לכם להרגיש ואיך הוא משפיע לכם על החיים ואיך הכל השתנה מאז, אבל אל תספרו לנו מה ה'משהו' הזה.

או גם: תשמחו ממש ממשהו, אבל אל תספרו מה זה.

או תספרו סיפור שבו יש רגע אחד לפני ורגע אחד אחרי, אבל העיקר, האמצע, לא נמצא.

או  תכתבו דיאלוג בין זוג מאוהב אבל בשום מקום אל תכתבו שהם מאוהבים זה בזה, תנו לנו להבין את זה מהטקסט.