מה אעשה וטרדות היומיום סוחפות אותי והופכות אותי עבד נרצע, ואני מִטַּרטר בין סדנאות ואוטובוסים ואירועים משפחתיים מבורכים, ובינתיים המייל הזה – שיכול להיות אפילו מייל קטן מאוד – המייל הזה נדחק לאחורי הראש ונשכח, ואלמלא היו אי אלו מכם, מבורכים שכמותכם, דוחקים בי, אולי הייתי נעלם מזה וחס ושלום הייתה תורה משתכחת מישראל.
בקיצור, יום שישי ואנחנו בין הסירים, ובסיר האחד כרוב ובשני אורז ובשלישי תפוחי אדמה, ואני יושב על המחשב לרגעים שבין-לבין וכותב. וחושב קצת על הרגעים הללו שבין לבין, רגעי בין השמשות, רק שרגעים כאלה קיימים לא רק בזמנים שאינם לא מן היום ולא מן הלילה, אלא גם ברגעים כגון זה, שאנחנו עוברים מבית לעבודה ובתווך אנחנו נוסעים באוטובוס. והרי אני נוסע בממוצע שעה באוטובוס בכל יום, והזמנים האלה נבלעים לי וחולפים כהרף עין שאין בו דבר. רגע הייתי בירושלים, רגע בתל אביב. ומה באמצע? הזמן חולף. הנה גם עכשיו אני בין סיר לסיר. ומה אני עושה? דבר וחצי דבר.
אולי, באמת, לכתוב.
טיפ
והנה זה הטיפ שלי, שהוא קטן ומטופש ויומיומי אבל נראה לי שיש בו מן החסד. והוא שלא צריך שיהיה זמן מיוחד לכתיבה. כלומר, אם אתם סופרים ומחפשים לכם לסיים את הספר שלכם, אז בוודאי שתקדישו זמן שיהיה לכתיבה כמו שיש זמן שהוא לעבודה. אבל אם אתם מחפשים רגע של הפוגה ושל יצירה ושל כתיבה, אפשר ליצור גם בין לבין. ואפשר להשאיר שתי שורות שיר על השולחן ולחזור להשלים אותם אחר כך, ולא צריך שכל כתיבה תהיה צלילה אל הים ועלייה ממנו. אפשר גם לשכשך רגליים בים הכתיבה, או לצאת לסיבוב קצר ולחזור, ואפילו להיות ירושלמים ולטבול כף רגל ולהמלט בצווחות אושר, גם זה אפשר.
תרגיל
זה התרגיל להשבוע. לא להתמהמה, לא לשאול את עצמינו מתי יהיה לנו זמן לכתיבה. אדרבה, הגעתם למחשב? יש קצת זמן פנוי? היפ והיפ והוריי, ויאללה, שבו וכתבו שיר קטן, או קטע, או אפילו סיפורון, שעוסק באדם שחזר הביתה מהשוק וגילה שאיבד את המפתח. ומה, ואיך, ומה יעשה, ומי זה האדם הזה ולמה ואיך החיים שלנו הם אבדן מפתחות ומה יגיד מי שמצא,
מהר מהר, לכתוב.
yehudagizbar.com 