על הכתיבה 13#

תשמעו. שבועות קשים עוברים על כוחותינו בסואץ. אדם חושב שסוף השנה הוא רחוק שנות אור והנה הופ, הופ, השמיים נופלים על ראשו והוא צריך להביא ציונים ולכתוב הערות ולפגוש אנשים ולארגן סדנאות, ועוד סדנאות, ולענות למיילים ולהודעות וואטסאפ אינסופיות. כל מה שהוא רוצה לעשות זה לנוח קצת ולהגיד וואי, איזה יופי, אבל היומיום מתרגש עליו כמו המוני אנשים בתחנת הרכבת.

ומה שהוא באמת רוצה לעשות זה להביא לכם עגנון ולהגיד עליו כמה מילים. הוא נזכר בעגנון כי ביום ראשון הבא הוא הולך לדבר עם שי גיליס על עגנון באיזה בית קפה ירושלמי, וכבר שבוע הוא הולך טרוד ראשו ורובו ביהודי הזה, זוכה הנובל, עם המרירות וההומור היבש ובדל החיוך שבקצוות הפה. והוא רוצה לכתוב לכם דברים אבל מפחד שביום ראשון יבואו אנשים שקוראים את המייל הזה ויגידו 'היי, שמענו את זה כבר', וילכו.

והפחד הזה גורם לו לעבור לגוף ראשון ולהגיד מהר מה אכפת לי, באמת. מה אכפת לי. יבואו אנשים וישמעו שוב, אולי, אבל צריך לדבר על עגנון. וכדי לדבר עליו הכי טוב הוא להביא אותו ולתת לו לדבר קצת. הנה, תראו:

השראה

זה מתוך 'אורח נטה ללון'. שזה ספר שאי אפשר לדבר עליו כמעט מרוב השבר שחוצה אותו, וכשקוראים אותו אפשר ממש לראות איך עגנון עומד ממקום מושבו בירושלים הבירה ושולח גששים לבוטשאש מקום הולדתו, נימים דקים של געגוע ושל אובדן, וכותב אותם לתוך הסיפור. וזה עצוב כל כך, עצוב מהסוג שאי אפשר להכמר עליו, אפילו, ואי אפשר לבכות עליו, ואי אפשר אלא להתכווץ עד הסדק הקטן הזה שיש לכל אחד בלב, ולשבת קצת להאנח, ולקום כדי לשכוח מזה. ובתוך הספר המופלא הזה יש פכים קטנים של הומור. המון המון הומור. והנה קטע אחד כזה, מופלא ממש:

"וכשנשמעה לו ונישאה חזר ומשכה בקול נעימתו והביא אותה לארץ אשכנז, שבתיה גבוהים עד לרקיע ומכסים את החמה ואין אדם אוכל שם פרי מן האילן. וכשמבקש אדם לבדח את דעתו הולך הוא לבית הפקה, מקום שאשכנזים יושבים שם צפופים וקוראים בעתונים ומשחקים בביליארד ומעשנים ציגרות שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחן.

רוצה אדם לבדח את דעתו יותר, יוצא לחוצה לעיר ונוסע כמה שעות בקרונות ארוכים וגבוהים. שמא סבור אתה, מיטיבי, שחוצה לעיר שלהם הוא מקום עשבים, לא כי, אף שם עומדים בתים גבוהים עד לרקיע. ואם אתה מוצא שם גנים או אילנות, אותם גנים ואילנות, מיטיבי, אינם חיים, אלא הם מעשה תעתועים כרוב מעשיהם של האשכנזים שהכל הם עושים בפבריקאות שלהם. פעם אחת ראיתי דובדבן. פשטתי את ידי ותלשתי דובדבנית, כיון שהכנסתי בו שיני הרגשתי שהיא של שעוה.

אומרת אני לבעלי, שוסטר, וכי אין כאן מקום לשמח את הלב? אומר הוא לי, שפרינצה, המתיני קצת ואני מביאך למקום שתתפקעי מצחוק. אומרת אני לו, יתפקעו שונאי מצחוק ובלבד שאפיג את השעמום, והוא מביאני לתיאטראות שלהם. עומדים להם שם מיני אשכנזים ואשכנזיות. נדמים הם כבני אדם והם גולמי כלי גומי ובובות. כדרך אשכנזים שהזכרים עשויים גולמים והנקבות בובות. ומה שמצער אותך ביותר מיטיבי, שכל היושבים עמך בתיאטרון שלהם צוחקים או בוכים, הכל לפי מעשיהם של הגולמים והבובות. וכאן מררתך מתפקעת. רבונו של עולם, וכי בשביל שאותו האשכנזי מקפץ ומלעז צריכים אנו לצחוק או לבכות? מכלל שעשועיהם יכול אתה להקיש על השאר. אלא רשאי אדם לעשות במדינה שלו מה שלבו חפץ, והרשות נתונה להם לאשכנזים ולאשכנזיות שיביאו זה את זה לידי שמעום."

נהדר.

טיפ

אחרי קטע כזה כבר אי אפשר לתת טיפים, ולהגיד 'הנה, כך תכתבו', כי אי אפשר. ובכל זאת אפשר להביט בקטע הזה ולדבר על היכולת של עגנון לעשות הזרה. ומי שלא יודע מהי הזרה שלא ידאב עליו ליבו, כי הזרה זה רק שם יפה לרגע הזה שבו אנחנו מסתכלים בעולם ואומרים וואי, וואי, איזה מוזר זה, אנשים עומדים על הבמה ועושים תנועות מגוחכות ואנשים צופים בהם וכמה זה מוזר.

ובאמת מוזר הכל. העולם הוא מקום מוזר. קרסול הוא דבר מוזר ודש הבגד הוא מוזר ותחנות האוטובוס ואנשים ומשחקי המחשב ומשחקים של ממש, וסכין ומזלג ואוכל וזוגיות ואהבה – הכל מוזר מאוד. מוזר עד תמיהה.

והטיפ שלי – אם ניתן לקרוא לזה טיפ, או בין טיפ ותרגיל – הוא להתבונן על דברים ביום יום ולנסות להגיד למה הם מוזרים, או מה מוזר בהם. ולהיות הכי ספציפיים שבעולם או הכי מכלילים שבעולם, רק לנסות לרגע, רגע קל, לראות את העולם בעיניים אחרות.

תרגיל

וזה התרגיל להשבוע, בעצם. לבחור התרחשות כלשהי בעולם ולהסביר במילים או ברגשות או במונולוג או בכל דרך שתוכלו – למה, בעצם, זה עניין מוזר כל כך.

—
סליחה מכל מי ששולח ואני מתעכב במענה אליו. הלא תבינו, אני רודף אחרי השמש אבל היא שוקעת שוב ושוב.