על הכתיבה 12#

כבר המון זמן לא שלחתי מייל. מה זה המון, שבועיים וחצי, כמעט שלשה. אלה שבכם ששלחו לי מייל וכתבו 'הלוואי שתכתוב' זכו לשמוע את הסיבה, ואלה שלא – נו, לא נורא. יש דברים מעניינים יותר מאשר החיים שלי. על כל פנים, הנה אני בכוחות מחודשים יושב על יד המחשב והשולחן המבולגן, והמגבת עם הפסים שאני מנגב בה את הידיים מהבישולים שמוטה לי על הכתף, ואני כותב, כי נו, מה, לא מגיע לכם איזה מייל חדש, לכבוד השבת?

זה זמן טוב לספר לכם שיום שישי היום, בואכה שבת. זה זמן טוב לספר שבגינה שלי יש טפטפות חדשות שמשמיעות קול רחש כשפותחים אותם, כמו המון באמצע הופעה כשהאמן האהוב עליו עולה לבמה. זה זמן טוב לספר שמרב קנתה עציצים חדשים לשים על הספרייה, ובכל פעם שאני מסתכל על הספרים שלי העין נודדת קצת אל הירוק הירוק שלמעלה. זה זמן טוב לספר שהיום ערב שבת, והריח של התבשילים על הגז עושה לי חשק לשבת קצת על הספה ולפתוח את העיתון של שבת, עם קצת עוגה של שבת, ולמשוך קצת לעוד שעה שעתיים את השבת הזאת, שתהיה מנוחה בנפש. זה זמן טוב ככל הזמנים האחרים.

(יוצא לי לחשוב, לפעמים, למה אני אוהב לקרוא על גינון. זה עניין מוזר מאוד, הרי. אני לא גנן, והורי לא גננים, ועד כמה שידוע לי אין שום גנן או גננת או חקלאי בין אבות אבותי, ובכל זאת אני יושב ובולע בשקיקה ספרים כמו 'שנת הגנן' של קארל צ'אפק ו'גינת בר' של מאיר שלו, ובעודי יושב מול המחשב אני חולם בערגה על המילה 'רגבים' ועל 'עפרות' ועל 'תחוח', שהן מילים שמהלכות עלי קסם ואיני יודע למה בדיוק, כמו הביטוי 'לחם כפרי כבד' שאין לי מושג מה הוא, בעצם, חוץ מזה שאנשים קשי יום בוצעים אותו בכפיים קשות וטובלים אותו בנזיד החם, המבעבע…

על כל פנים, איפה היינו?)

חשבתי לספר לכם איזה יופי כתבתם על עצמכם, איזה מבט מפוכח וצלול אל הפְּנים, איזה מבט חומל הצלחתם להפנות לעצמכם, אבל הלא אתם יודעים את זה כבר, לא? מכירים את היכולת שלכם לרחם על האדם שאתם רואים במראה. או על כל פנים כך כתבתם.

הנה, תראו מה רוני כתבה:

ציטוט משלכם

"ויום אחד אמרתי די, מספיק. את לא ימין ולא שמאל. ולא יפת נפש ואת גם אוהבת בשר, למרות הכל. את רוני ואת כותבת נהדר. למרות שהמורה לספרות הייתה קוטלת אותך פעם אחר פעם על השירים שלך. ונכון שאת מתפוצצת בתוך הלב על אנשים שמכעיסים אותך ואת לא תגידי להם דבר, ואת יודעת שאת צריכה לדבר ולפתוח דברים ולהציף מחשבות, רגשות ותחושות כי רק ככה מתמודדים באמת עם דברים, אבל את מודעת לבעיה וזה כבר חצי מהתהליך, לא?"

איזה יופי, בחיי. עם המורה לספרות ועם השתיקה שמתפוצצת בפנים ועם הבריחה והמודעות —

טוב, אני אשתוק ואתן לציטוט הזה לדבר את עצמו.

טיפ

צריך טיפ, אז הנה, טיפ. פרסמתי את זה השבוע בדף שלי, 'לכתוב' (בואו מהר ותעשו לייק!), אבל הוא כל כך מדויק שצריך להגיד אותו לעצמינו שוב ושוב. זה ניל גיימן, וזה הטיפ שלו:

"כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים."

תרגיל

לכו אל הזיכרון הראשון שלכם. משהו שאתם זוכרים, לא האירוע הזה שסיפרו עליו כל כך הרבה עד שהפך להיות זיכרון. לכו אל הזיכרון. שבו עליו, כתבו אותו לפרטי פרטים: מי היה שם? מה קרה? מה היה הרקע? מה התפאורה? מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו משלימים מהדמיון?

ועכשיו כתבו: מה הזיכרון הזה אומר לכם? האם הוא משמעותי בחיים שלכם? איך?

אם זה נוח לכם, אפשר לכתוב את הקטע או את השיר בתבנית של:

"אני זוכר/ת שפעם…

ועכשיו אני –"

השראה

"בכל שדה תעופה נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.

בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive – נשק וסע."

(מאיר שלו כתב את זה פעם בעיתון. ומי שמכיר שדות תעופה לא יכול שלא יצא ליבו על הקטע הזה)

—-

שבת שלום,

געגועים.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s