כמעט לא שלחתי השבוע מייל, כי בכל זאת, איזה שבוע. אלוהים שישמור איזה שבוע. ובנוסף לכל זה גזרו לנו את הוורדים שנשקפו אלינו מהחלון. שוו בנפשכם: אדם חוזר הביתה מיום עבודתו ומחכה לראות ורדים בחלון, ובמקום זה הוא רואה עוז אחד שהולך עם חולצת גינון וכובע רחב שוליים וגוזם את הפרחים כאילו היה מחזר נחוש שאוסף פרחים לאהובתו. והוא אומר לו עוז, מה אתה עושה, ועוז אומר ככה זה, גוזם, כי זה מה שגננים עושים.
ובכל זאת אנחנו, איך לומר, צריכים להיאחז בטוב. נתן זך כתב את זה יפה בשיר 'משנה לשנה זה':
"אתה מרגיש בטוב והטוב מקיף אותך,
הוא כבר מסביב, על כתפיו הוא מרכיב אותך,
אם תהיה סבלני הוא עוד יחבק אותך,
בסופו של דבר הוא חייב לנשק לך.
אתה יודע איך דברים כאלה קורים".
אז אמרתי – נו, שיהיה. לא אכתוב מייל ארוך ומפורט. ונוותר על הטיפ. אבל נו מה, לא ניתן תרגיל? בטח ניתן. והשראה לא תהיה? בטח שתהיה. אווה קילפי קטנה (זה לא אני אמרתי, זה היא) ונהדרת. ופרגון עצמי לא יהיה? בוודאי שיהיה. קצת העצמה עצמית, לחזק את הכתפיים ולצאת אל הגינה על אף שאין בה ורדים.
הנה כי כן:
תרגיל:
אזרו את הכנות שלכם וכתבו מצבור דברים טובים על עצמכם. ואחר, ראו זה פלא, כתבו לעצמכם מכתב ותארו את עצמכם מבחוץ במבט מפוכח אך חומל. ספרו לעצמכם:
נקודה אחת, לפחות, שטובה בכם.
נקודה אחת של חולשה או של קושי.
רגע אחד של חסד במהלך השבוע.
סיבה להיות אופטימיים בעתיד.
סיבה להיות חזקים ועמידים גם אם העתיד לא יהיה אופטימי.
השראה:
בלכתי לישון / אווה קילפי
(תרגום: רמי סערי)
בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:
מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,
אֵיטִיב עִם עַצְמִי,
אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,
אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,
אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,
אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.
—
בהצלחה לכולנו עם השבוע הבא.
מוזמנים לשתף בתגובות.
yehudagizbar.com 