קריאה (סבב 1, מפגש 10)

(במקום הקדמה: זהו סיכום של סדנה לכתיבת סיפורים שהועברה לפני כמה וכמה שנים טובות, והיא הייתה תחילת הנסיון לנסח את הידע שלי על כתיבת סיפורים. מאז זרמו הרבה מים בכיור, התיאוריה השתנתה, הפרקטיקה השתנתה, אבל דברים מסויימים נותרו כשהיו. קראו את הפוסט הזה עם עין חשדנית, ותהנו. אם אתם חושדים במשהו, מוזמנים לשאול אותי בתגובות).


אני ממש חש בצורך להגיד מלא דברים שיש לי להגיד על דרכי קריאה ופרשנות, אבל יש לי תחושה שככל שאקצר וארדד כן ייטב. אז צר לי, ואולי בהזדמנות אחרת. מי שמעסיקות אותו כל מיני שאלות מטופשות על קריאה, תהליכי זיהוי שפה, דרכי קריאה, מטא קריאה וההבדל שבין קריאה מיידית ובין קריאה מושהית, מוזמן לפנות.

הסדנה העשירית שלנו עסקה בקריאה, וליתר דיוק, בקריאה של סימנים. חשוב להדגיש: אין קריאה שאינה של סימנים. קריאה היא התהליך שבו אני מזהה מסמן, מפענח אותו ומתרגם אותו אל המסומן שלו. כשמדובר במילים זה די ברור: אני לוקח את המסמן ואומר לעצמי 'אה, זה אומר x' (וממילא מכונן איזושהי משמעות למסומן הזה). אבל מה אנחנו עושים כשמדובר בסימנים טבעיים (כמו צפירה לפני שהרכבת באה, או עננים מתאספים לפני הגשם)? גם כאן אנחנו מבצעים תהליך של קריאה: אנחנו מזהים את המסומן ואומרים לעצמינו מה יהיה בעתיד בהתאם לסימן הזה. חשוב לשים לב שהקריאה מבוססת על הפרשנות האישית שהקורא נותן לטקסט, בהתאם לצורה שבה הוא מורגל לפרש את הסימן המדובר. כלומר, תהליך הקריאה הוא אישי ומיוחד לקורא, ולכל קורא יש, לרוב, צורת קריאה אחרת במעט, שמבוססת על הצורה שבה השפה נבנתה אצלו.

אני מבקש לחזור עכשיו לסדנה הראשונה, למושג 'מימזיס'. בהגדרת המושג בעצם אמרנו שכל יצירה משקפת משהו במציאות. שסיפור הוא ייצוג של מציאות כלשהי. במילים אחרות, סיפור הוא סימן. הוא טקסט – שמורכב ממילים – שיוצר מסמן, ומשליך את הקורא אל המסומן. אבל בניגוד למרבית יצירות האמנות (תמונה, פסל), סיפור הוא לא רק מסמן הסכמי, אלא מסמן הסכמי (הוא מבוסס על שפה) שמתחזה אלינו כמסמן טבעי: סיפור עובד על ציר זמן (שמזוהה על ידי השינוי), כלומר מתאר לנו תהליך בזמן, ומאפשר לנו להסיק מסקנות גם לגבינו. כמו שאמרתי בסדנה הקודמת, סימן טבעי הוא סימן שמסדר את העולם. הוא אומר לנו מה מתרחש (נניח, יש עשן זה אומר שיש אש) אבל גם מה עתיד להתרחש.

במילים אחרות, סיפור הוא הכלי שבו אנחנו משתמשים ליצירת סדר 'שמתחזה לטבעי' במציאות. ואם נתייחס לכל סיפור כסימן בפני עצמו (שכל סיפור מייצג משהו), הרי שמערכת סיפורים (מיתולוגיה, נניח) היא שפה, והכרת מערכת הסימנים הזאת היא שיטה לקרוא את העולם, כלומר לסדר את העולם: לדעת מה עתיד להתרחש ולפרש את שכבר התרחש על פי אותה מערכת סימנים. כשאני כותב סיפור, אני למעשה בונה סימן: אני כותב את המסמן שיאמר לקורא משהו על העולם ועל הצורה בה הוא מתנהג, ולמעשה אני 'מסדר' בשבילו את העולם.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s