(במקום הקדמה: זהו סיכום של סדנה לכתיבת סיפורים שהועברה לפני כמה וכמה שנים טובות, והיא הייתה תחילת הנסיון לנסח את הידע שלי על כתיבת סיפורים. מאז זרמו הרבה מים בכיור, התיאוריה השתנתה, הפרקטיקה השתנתה, אבל דברים מסויימים נותרו כשהיו. קראו את הפוסט הזה עם עין חשדנית, ותהנו. אם אתם חושדים במשהו, מוזמנים לשאול אותי בתגובות).
הסדנה האחרונה שלנו עסקה בדברים המופיעים בפועל ביצירה. לצורך העניין, עיצוב העלילה אינו בסיפור עצמו, אלא חשיבה מטא-סיפורית. בניגוד לזה, המוטיבים והמרחבים מופיעים בפועל ביצירה. ואם לחזור לציר הזמן-מרחב, הרי שמשך הזמן הוא העלילה (אבל כל רגע בסיפור הוא 'הווה', ורצף הטקסט יוצר לנו את ה'עלילה'), המקום הספציפי הוא הנקודה במרחב, והצטלבות הזמן-מרחב – מה שאנחנו בוחרים לספר בפועל- מכילה מוטיבים.
מוטיבים
מוטיב הוא יחידת משמעות (כך אומרת ויקיפדיה) שחוזרת על עצמה ביצירת אמנות, וכך מגבשת את הטקסט לכדי משהו לכיד, מוצק ומגובש. מכיון שלכידותו של הטקסט תלוית מוטיב, אפשר להסיק:
א. בכל סיפור ארוך מספיק, כלומר, שלא נתפס כיחידה בודדת (לא משפט אחד, או על כל פנים לא פסקה אחת) מופיעים מוטיבים שמגבשים אותו. כלומר, יש בו מוטיבים בהכרח. חשוב להדגיש שמוטיבים יכולים להיות כל יחידת משמעות. החל מפעולה שחוזרת על עצמה, דרך דמויות שחוזרות על עצמן ועד חפצים שחוזרים על עצמם.
ב. המוטיב הוא חלק אינטגרלי מהיצירה. בניגוד לסמל, שאפשר להחליף אותו או לשלוף אותו והיצירה תשאר כמות שהיא, מוטיב מצביע על משמעותה של היצירה, ועל כן החלפתו תגרור החלפת המשמעות של היצירה עצמה.
ג. משמעותו של מוטיב נובעת מתוך הטקסט ומן העובדה שאנחנו חוזרים עליו מספר פעמים ברצף הטקסטואלי. שוב, בניגוד לסמל, שמשמעותו מגיעה מבחוץ.
אני רוצה להחזיר אתכם לסדנת המשמעות (סדנה שניה), שם הסברתי מהי משמעות וכיצד היא נוצרת. דיברנו שם על חריגה מהרצף, ועל קוסמוס – סדר – מול כאוס. בהתאמה למה שכתבתי שם, הבחירה שלי לספר פרטים ספציפים, מתוך אינסוף הפרטים בעולם, מעניקה לאלה שבחרתי משמעות. כיון שהסיפור מחקה את העולם, גם הסיפור הופך להיות כאוס. [למעשה, כל יחידה שאני תוחם בתוך הכאוס הופכת להיות מעין עולם, ומכילה כאוס גם בתוכה. לדוגמה, אני מגדיר בית במרחב – ואז נוצר לי בלאגן בבית, שאני צריך לסדר. כלומר, הבית הוא קוסמוס ביחס לעולם, וכאוס ביחס לפרטים הקטנים יותר, המופיעים בו.]
בשביל ליצור סדר בסיפור, ויותר נכון – את הסדר של הסיפור, נוצרים בו מוטיבים. כלומר, מכיון שהסיפור צריך להיות בהכרח מסודר, מה שממפה אותו הם המוטיבים. הם כמו חיצים קטנים שמאירים אותנו אל משמעות בסיפור, ובכך מחריגים מן הרצף המקורי, שבעולם (הזה שהסיפור מחקה אותו), ומעניקים לסיפור כולו מסגרת יציבה ומסודרת, כלומר – משמעות. ובקצרה, תהליך הסיפור: נרטיב –> עיצוב זמן (עלילה) –> עיצוב קונקרטיות (מוטיבים) –> נרטיב.
אם כן: מוטיב אינו יחידת המשמעות עצמה, אלא המשמעות שנודעת לה. במילים אחרות, 'מוטיב הפטיש' אינו החפץ עצמו, הפטיש, אלא המשמעות של הפטיש (הפונקציונליות שלו. מה שהוא עושה). יותר נוח לנו עם מוטיבים שמוכללים: אם יש לנו הרבה מופעים של אדם לא לחוץ; הוא ישן הרבה, הוא קורא הרבה, הוא מתנדנד בנדנדה, הרי שמוכלל לנו מוטיב של שלווה, וכך יותר ברור לנו מהי המשמעות שלו.
מילות השאלה ממקדות אותנו על מהותו של המוטיב. אם אנחנו מזהים חזרה, אנחנו צריכים לשאול את עצמינו 'מה', 'מה חוזר על עצמו ביצירה', אח"כ 'למה זה חוזר על עצמו', ואז 'מהי הפונקציונליות שלו'. השאלה 'מה' מבררת לנו את המוטיב, השאלה 'למה' מבררת לנו את המשמעות שלו ביצירה הספציפית, והשאלה 'מהי הפונקציונליות שלו' חוזרת לשאלה 'מה', ומנסה לנתק את ההופעה הספציפית של המוטיב (מה), מהמשמעות שלו (למה). דרך נוחה מאוד לבחון משמעות של מוטיב היא להחליף אותו ולבחון מה השתנה.
נדגים: מוטיב המכשפה באגדות הילדים.
השאלה 'מה' ממקדת אותנו על המכשפה, ודורשת מאיתנו לברר את דמותה של המכשפה: כפופה, אוכלת ילדים, זקנה, מרשעת, עושה דברים לא רציונלים (קסמים). צריך שיהיה ברור שהמכשפה אינה 'הפיה הרעה' של היפיפיה הנרדמת, לדוגמה, שהיא יפה אך מרושעת.
השאלה 'למה זה חוזר על עצמו' מבררת את משמעותה של המכשפה ביצירות האלה ספציפית: המכשפה רוצה, באופן קבוע, להרוג את הצעירים. כלומר, היא מופיעה בשביל להוות איום על הצעירים, אף שבאותה מידה יכלו אבירים (נניח) לאיים עליהם ולהרוג אותם.
שאלת הפונקציונליות אומרת: מה המכשפה עושה? מהי הפונקציונליות של המכשפה? מה בה מאיים? אולי זה חוסר הרציונליות שלה, העובדה שהיא חריגה, מנודה, חורגת מהסדר הציבורי, לא מתמודדת בכלים של העולם הזה. אפשר להגיד שהמכשפה מאוימת על ידי הילדים, ואפשר להגיד שהמכשפה מייצגת את ה'אחר', את מי שהוא 'לא אני'. איום שלא מובן לי, שהוא איום מעצם היותו קיים, ולא מסיבה רציונלית. וכן הלאה, הכל תלוי ביצירות אותם אנחנו בוחרים לקרוא.
אפשר לשאול: אם בהכרח נוצר מוטיב שתואם לתמה של הסיפור, למה אנחנו צריכים להיות מודעים לקיומו? התשובה שלי (שאני עצמי לא בטוח בה עד הסוף) אומרת שהמודעות לקיומו נותנת את האפשרות למצוא אותו, להחליף ולעצב אותו כרצוני. כשאני לא מודע לזה שבהכרח יש מוטיבים ביצירה שלי, או שלא ברור לי מה הם אומרים, הסיפור שלי יכול להגיד משהו אחר לגמרי ממה שאני מכוון אליו. ברגע שאני מבין שהחזרה יוצרת מוטיב וממקדת את הקורא, אני בוחן על מה אני ממקד את הקורא, ובהתאמה: מה אני מנסה להגיד.
אמרתי בסדנה שבירור של מוטיבים הוא בעיקר מה שעושים בסדנאות כתיבה. לאמור: סדנת כתיבה רגילה, בין בשירה בין בפרוזה, מנסה לעבד קונקרטיות כלשהי (חוויה או התרחשות) למילים. בשביל זה, אני בוחן את המציאות, שואב ממנה את יחידת המשמעות ומתרגם אותה. לדוגמה, סדנת כתיבה שעוסקת ביחסים בין אישיים תקח טקסט (נניח, מישהו לרוץ איתו), תסיק ממנו את האמירה שלו על 'תהליך יצירת הקשר', ותנסה לחזור אל הקונקרטיות הסיפורית ולהוציא ממנה את האמירה שלי על התהליך (נניח שאתה אסף, אחרי איזו 'תמר' אתה רודף? איזו 'כלבה' מסמנת לך את הדרך? מה ה'יומן' של החברה שלך?). עכשיו, אפשר להתקומם ולהגיד 'אבל תמר אינה מוטיב במישהו לרוץ איתו!' וזה נכון, אבל הסדנאות לא מנסות לברר את תמר של מישהו לרוץ איתו, אלא את מוטיב ה'נערה', בהתחשב ביצירה שקוראים לה 'נרטיב החיים שלי' מול היצירה 'מישהו לרוץ איתו'. [הממ. יש לי תחושה שהקטע האחרון לא מובן עד הסוף. זה נכון?] כמובן, לכן יותר נוח להביא בסדנאות כמה קטעים, להשוות ביניהם, לזקק פונקציונליות ואז להשוות לחיים שלי. שיהיה.
בהערת אגב ניסיתי להראות את המוטיבים שמגבשים לנו את החיים (זוכרות את המימזיס?). ציינתי שדווקא טקסים, ולא חפצים וכדומה, הם המוטיבים בחיים, כיון שחיים הם כאוס, והטקסים מראים את ההתייחסות שלי למשמעותו של החפץ, הזמן או המקום. כלומר, העובדה שאני יושב הרבה בבתי קפה אינה מוטיב, כמו שאינה טקס. הבחירה שלי בכל פעם מחדש לשבת בבתי קפה, היא המוטיב. הג'ינס שלי אינם מוטיב, אלא אם כן אעמוד כל בוקר ואחליט מחדש, בתהליך שלוקח זמן (גם אם מינימלי), שאני לובש ג'ינס ולא דגמ"ח. טקס, בהתאמה, הוא מעשה או רצף מעשים, בעל מרחב ספציפי, המכיל משמעות למבצעים אותו. כמו מוטיב, בעצם.
מרחבים: מכיון שהסיפור הוא על הצטלבות הציר 'זמן-מרחב', כשהזמן מונכח לנו בעיצוב הנרטיב, כשאנחנו באים לכתוב את הסיפור אנחנו צריכים לשים לב למרחב בו מתקיים הסיפור. אינו דומה דיאלוג כשהוא על ספסל ברחוב לדיאלוג בפאב, ושניהם אינם דומים לדיאלוג באמצע מסיבה. השוני אינו רק באופי הדיאלוג (כלומר, במה שכתוב בו), אלא במשמעותו של הדיאלוג. לא היה לנו הרבה זמן לדבר על זה, אבל העקרון די דומה לעקרון של המוטיב. אנחנו בוחנים באיזה מרחב אנחנו נמצאים, תוהים על המשמעות שלו, ומארגנים את ההתרחשות בהתאמה.
הדגמתי את משמעותם של המוטיבים והמרחבים על ידי הסיפור של ר' נחמן 'מעשה מאורח'. ניתוח של מעבר בין מרחבים, פלוס ניתוח של מוטיב הראיה הכפולה והפונקציונליות שלו, הוביל אותנו אל משמעותו של הסיפור הכולל, שבמבט ראשון היה נראה מאוד לא מובן. אם כי, ראוי לציין שיש משהו פתטי בלהדגים משמעות של מרחב ומוטיב על ידי סיפור שנראה חסר משמעות בלעדי הניתוח.
יותר ממה שאמרתי לפניכן כתוב כאן. ובאופן כללי, כמעט לא אמרתי כלום: רק על מוטיבים אפשר לדבר שנים (לנתח סוגים, לאבחן, לפרק את העולם לחלקים ולבחון כל אחד תחת זכוכית מגדלת), שלא לדבר על מרחבים, סוגיהם, מעברים ביניהם, ארגון של עצמי בתוך המרחב, קוהרנטיות של מרחב וכל מיני דברים כאלה. ניסיתי במבט יעף להסביר למה יש מוטיבים ומה הם עושים. בשביל לדבר על מרחבים אזדקק לכנפיים, אני מניח.
yehudagizbar.com 