דמויות (סבב 1, מפגש 6)

(במקום הקדמה: זהו סיכום של סדנה לכתיבת סיפורים שהועברה לפני כמה וכמה שנים טובות, והיא הייתה תחילת הנסיון לנסח את הידע שלי על כתיבת סיפורים. מאז זרמו הרבה מים בכיור, התיאוריה השתנתה, הפרקטיקה השתנתה, אבל דברים מסויימים נותרו כשהיו. קראו את הפוסט הזה עם עין חשדנית, ותהנו. אם אתם חושדים במשהו, מוזמנים לשאול אותי בתגובות

הערה ספציפית לפוסט הזה: הוא מאוד מעניין, אבל שגוי בהמון מקומות. קחו אותו בעירבון מוגבל במיוחד).
——–

לדבר על המושג

התחושה האישית שלי היא שיש משהו מתסכל בלנסות לדבר על דמויות בסיפור. בעיקר הראשיות שבהן. הם אינם לכידות: אי אפשר לאחוז בהן. אתה חושב שלכדת אותן, וכשאתה פותח את כפות הידיים אתה מגלה שאין לך כלום בפנים. הבעיה מתחילה בנסיון שלנו ללכוד את הדמויות סביבנו לכדי איזושהי תבנית. כלומר, לבצע להם מימזיס, ייצוג כלשהו, שנוכל להגיד שם של חבר שלנו – ולתפוש אותו עד הסוף. להגיד 'אה, זה יענקל. בדיוק'. אבל זה לא ככה. אני לא יכול להקיף את חבר שלי עד הסוף, וגם לא את אשתי אחרי חמישים שנות נישואים, ובקושי לנסח את עצמי. תסכול שנוכח בכל פעם ששואלים אותי בראיון: 'מי אתה', ומוסיפים, ומעודדים: 'ספר על עצמך משהו', ואני מוצא את עצמי מספר את סיפור חיי בנסיון לנסח איזשהו נרטיב שמנסח אותי בצורה מוצלחת. מה מכלילים בקורות החיים שלי? ויותר, מה מורידים? איך מתמצתים אדם בכמה מילים?

יחד עם זאת, חשוב להבין שדמויות סיפוריות אינן דמויות מהחיים. לשני הכיוונים. כלומר, העובדה שיש דמות מגניבה שאנחנו נתקלים בה בעולם אין משמעה שהיא תשאר מגניבה גם כאשר נספר אותה. הנסיון לחקות דמויות מהסביבה בצורה מושלמת יוצר מצג שוא, ובו הדמות שלנו נותרת חסרת אמינות, אבל הסופר משוכנע שהוא ברא אותה בצורה טובה כיון ש'אני מכיר מישהו כזה בדיוק'. העובדה שאתה מכיר מישהו כזה אין משמעותה שדמות כזו קיימת בסיפור, ולכך עוד נגיע בהמשך. על כל פנים, אפשר להגיד שההבדל העיקרי בין דמות סיפורית לדמות אמיתית היא שקיימת לנו האפשרות לבחון את תוכה של הדמות, ולא רק את הצורה בה היא נחשפת לעינינו. אני מתכוון ליכולת שלנו לדעת מחשבות אישיות, זרם תודעה, מבט דרך העיניים של הדמות הראשית וכדומה. נכון, יש לא מעט סיפורים 'יבשים', שמתארים רק עובדות, אבל העובדות האלה עוברות תהליך הבנייה נרטיבי, וכך אנחנו נחשפים רק לחלק מהמציאות. ובהתאמה, לתוכה של הדמות. נגיע לזה תכף.

בשביל מה צריך אותם

כמו בכל דבר: כשאנחנו רוצים לבחון למה צריך משהו, אנחנו בוחנים מה קורה כשאין אותו. אם ניקח סיפור ונוריד ממנו את הדמויות, מה ישאר? כבר באחת הסדנאות הקודמות הגדרנו מה אנחנו מחפשים בסיפור: את השינוי. ובכן, מה יקרה אם יתבצע שינוי במציאות – בלי גיבור? נניח, יתחיל לרדת גשם? כמובן, השינוי התבצע בעולם, אבל חסר לנו משהו אחר, בסיסי יותר. חסר לנו קונפליקט. במילים אחרות, אנחנו צריכים דמויות בשביל לזרוק את הקונפליקט על מישהו. בשביל קונפליקט אנחנו צריכים רצון, וברגע שהענקת למישהו – או למשהו – רצון, ממילא הפכת אותו לדמות. במילים אחרות, דמות היא אובייקט עם רצון.

הדגמתי את הטענה הזו על הסיפור של בורחס, 'שני המלכים ושני המבוכים'. ניסינו לנסח את הסיפור מחדש, ללא דמויות, ויצא לנו רק את קיומם של שני מרחבים שאנחנו מכנים אותם בתור 'מבוכים'. כלומר, יצאה לנו אמירה על מרחב: שגם מרחב פתוח, ללא אפשרות יציאה, הוא מבוך לא פחות מאשר מבנה מתוחם. ובמילים אחרות, מסיפור, שמכיל קונפליקט והתרה, יצא לנו רק התרה, כלומר רק מסר. וכיון שעיקרו של הסיפור הוא קונפליקט, אין סיפור ללא דמות.

הבעיה שבניתוח דמות

העובדה ש'דמויות' מוצגות בתור איזשהו אספקט של הסיפור גורם לנו להתחיל לנסות לשלוף את המאפיינים של הדמות מהסיפור: לברור מתוך הסיפור את המקומות שבהן הוא מדבר בפועל, מתייחס, לאפיונה של הדמות. תהליך הברירה הזה מתבצע, תמיד, דרך תיאור המעשים שלה. אבל לעיתים נוספים אפיונים 'עקיפים', קרי, מחשבות, זרם תודעה, אפיון חיצוני ואפיון תכונות. לאחר שאנחנו שולפים את המקומות שבהם הסיפור מתייחס לדמות מסוימת, אנחנו מנסים להתייחס אליה בתור דמות שלימה, שעומדת במנותק מהסיפור. בתוצאה מכך, יש לנו אשליה כאילו קיימת הדמות בפני עצמה, ואנחנו 'דוחפים' או 'מכניסים' אותה לתוך הסיפור בשביל שיהיה לסיפור על מה לחול. יש לנו עלילה, יש לנו קונפליקט, ואנחנו בסך הכל צריכים מתנדב שישב שם, ישלב ידיים ויעשה את מה שאומרים לו.

אלא שכמו מוטיב, וכמו מרחב, דמות בסיפור לא יכולה להיבחן במנותק מההקשר בה היא מופיע בסיפור. בשפה אותה פיתחנו בסדנאות הקודמות, אפשר לכנות את זה בתור 'הפונקציונליות של הדמות'. למה היא הופיעה, ומה הצורה בה היא מתפקדת. אבל בניגוד למוטיב ולמרחב, ישנה זהות – לא הקבלה, זהות – בין הדמות ובין הסיפור עצמו. במילים אחרות: הדמות הראשית היא הסיפור, והסיפור הואהדמות. כמובן, הוא לא כל הדמויות בסיפור, אלא רק דמות אחת. מהי הדמות הזו? נוהגים להטיל אותה על הכותב, להגיד: הכותב הוא הדמות שלו. אני אסביר תכף מדוע זה לא נכון, ואפילו הפוך: הקורא הוא הדמות.

בכל מקרה, אנחנו מוצאים את עצמינו מספרים סיפור שכולל בתוכו דמות. אבל איפה נגמר הסיפור ואיפה מתחילה הדמות? הרי כבר דיברנו על זה שאנחנו בוררים את הפרטים מהמציאות, אנחנו מחליטים מה לכלול ומה לא, וממילא אנחנו מבצעים איזושהי אמירה באמצעות הצגת העולם בסיפור. והאמירה הזאת היא עולמו של הגיבור. 'יומו האחרון של גדעון שנהב התחיל בזריחת חמה נהדרת', פותח עמוס עוז את סיפורו 'דרך הרוח'. וגם זריחת החמה הנהדרת הזו, והעובדה שגדעון שנהב שם לב אליה, היא למעשה חלק מהדמות של גדעון שנהב, למרות שאנחנו מדברים (לכאורה) רק על זריחת החמה. הסיבה לכל זה היא שהדמות אינה קיימת מחוץ לסיפור: אי אפשר לשלוף אותה. ממילא, הדברים היחידים שמכוננים את זהותה של הדמות הם ההקשרים בהם היא מופיעה בסיפור. אגב, זה נכון גם לגבינו: אנחנו נבנים על ידי ההקשרים בהם אנחנו נתפשים בחברה שלנו.

פרוטגוניסט

כבר דיברנו בסדנאות הקודמות על המניע האנושי לספר סיפורים. בין היתר, על מנת לשוות סדר למציאות ולהעניק (אשליה של) ידיעת העתיד. לסדר את הידע. כמובן, סיפור מייצר השלכה על המציאות: אנחנו מזהים את הקונפליקט של עצמינו איפשהו בתוך הקונפליקט המסופר. הפרוטוגוניסט הוא הדמות שהקורא מזדהה איתה. חשוב להגדיר: העובדה שהוא מזדהה איתה אין פירושה שהוא אוהד אותה. אני יכול להזדהות עם הרצון של מישהו להרוג את הבריון השכונתי, אבל לא לאהוד את החנון המעצבן. במילים אחרות, אני מזדהה עם הרצון של הדמות, זה שיוצר את הקונפליקט, ולא עם הדמות עצמה. לכן, גם דמות שלילית יכולה לעורר הזדהות, כל עוד הקורא אומר לעצמו: אם אני הייתי במקומו, גם אני הייתי רוצה את אותם הדברים. הפרוטגוניסט שלנו יכול להיות כל דבר עם תודעה ורצון חופשי. ובסיפורים רבים יש לנו מספר פרוטגוניסטים, שמוליכים כל אחד את הסיפור האישי שלו: זה אותו דבר, פשוט הסיפור שלנו הוא מספר סיפורים המתקשרים זה לזה שאני כולל בתוך מסגרת אחת שאני קורא לה 'סיפור'.

כשאנחנו כותבים את הסיפור, אנחנו יוצרים ייצוג של המציאות כפי שהיא נתפשת על ידי הפרוטגוניסט. דיברנו בסדנה הקודמת (אמירה ומסר) על העובדה שאני מצייר את העולם בצורה מסוימת, וזו האמירה: העולם הוא כזה. יצרנו קשר בין האמירה ובין הקונפליקט. עכשיו, כשאמרתי שאני מזדהה עם הקונפליקט של הפרוטגוניסט, בעצם אמרתי שאני מקבל את הצורה בה העולם שלו מעוצב. אני יוצר איזשהו איחוד בין עולמו של הקורא ובין עולמו של הגיבור. כלומר, מתבצע מימזיס של הקורא באמצעות אותה דמות. לרוב נוטים ליצור חלוקה בין המספר ובין הגיבור הראשי. לעניות דעתי החלוקה נכונה, טכנית, אבל ברמת המימזיס, ישנה זהות בין הפרוטגוניסט ובין המספר. בין אם זהו מספר עד, מספר כל יודע או כל דבר אחר.

מהסיבה הזו, חשוב שהקונפליקט יהיה קונפליקט כלל אנושי. מעטים הם האנשים שמתחבטים בשאלה 'האם להתחתן עם מישהי בעל תסמונת דאון', אבל לא מעט שואלים את עצמם 'האם ללכת אחרי מה שהמשפחה שלי רוצה או אחרי הלב שלי'. ולכן, סיפור על התאהבות במישהי בעלת תסמונת דאון לא יכול לעבוד אם הקונפליקט יהיה ביני ובין עצמי (אני אוהב אותה אבל זה לא יכול לעבוד, או מה יהיה בעתיד, וכאלה), וכן יכול לעבוד אם הקונפליקט יהיה ביני ובין הסביבה. בין אם הסביבה רוצה שאתחתן עם אותו מישהי (נניח, אני רווק חרדי גיבן בן ארבעים) ובין אם הסביבה רוצה שאני לא אתחתן איתה. כלומר, הקונפליקט הוא כלל אנושי, בשביל שהקורא יוכל להזדהות איתו, וההתממשות שלו היא קונקרטית מאוד. אסור לי להשאיר את הקונפליקט ברמה האבסטרקטית: אני צריך דמות, לא רעיון.

באופן כללי, פרוטוגוניסט צריך לרצות משהו. אולי יותר טוב (חבל שלא חשבתי על המילה הזו בסדנה) – להשתוקק למשהו באופן מודע. [אפשר ליצור דמות עשירה יותר בכך שאנחנו מוסיפים לה תשוקה לא מודעת, אחרת, סותרת: לדוגמה, אדם רוצה להיות רווק, במודע, אבל משתוקק למשפחה באופן לא מודע. אפשר גם ליצור שתי תשוקות סותרות, וכך לבנות קונפליקט פנימי] צריך שיהיה לו סיכוי להשיג את מה שהוא רוצה (נניח, לעבור את החומה ב'לפני החוק' של קפקא. בשביל זה יש שם שער: לומר שיש סיכוי).

אנטיגוניסט

בקצרה, זה שהולך מול הגיבור. הוא צריך להיות מספיק חזק בשביל להתנגד לו ולהיות מסוגל לגבור עליו. זאת אומרת, הפרוטגוניסט צריך להיות מסוגל להפסיד.

קצת תאוריה

מי שזה מעניין אותו, שישאל עוד. מי שלא, שידלג.

בשביל לזהות כיצד אני יוצר דמות, אני מבקש להעזר בתאוריות פסיכולוגיות שתופסות את החיים כטקסט: מצבור הסמלים בהם אני משתמש. אין טעם להאריך כאן, אין זה הנושא. באופן כללי אפשר להגיד שזו פסיכולוגיה שתופשת את מבני החשיבה, ובאופן כללי את תהליך החשיבה, כשפה.

על כל פנים, באופן כללי, אני מבקש להגיד שגרעין הזהות מעוצב סביב הקונפליקט המרכזי שלי, שיוצר מעין 'ציר' שעליו אני יושב. הנסיון שלי להיות אדם חשוב (נניח) גורם לי לבחור ללכת ללמוד באוניברסיטה ולא במכללה (נניח). בסופו של דבר, פרויד טען שכל התשוקות מתנקזות לארוס ותנטוס: יצר האהבה, המין, ויצר ההשמדה – המוות. אני חושב שאולי אפשר לדייק את זה לפחד מהמוות, והרצון לקיום של 'מעבֶר'. ניחא. בכל מקרה, איך יוצרים גרעין של זהות?

ז'אק לאקאן, פסיכולוג צרפתי, פיתח מספר תאוריות פסיכולוגיות שיכולות לעזור לנו. אני הולך אליו בעיקר בגלל שהוא משתמש במושג 'איווי', שהוא הרצון למשהו שאי אפשר לספק. זה מתאים לי נהדר לתפישת הקונפליקט. כמו כן, לאקאן מתייחס ליצירת 'אני':בהתמודדות מול ה'אחר'. אני מזהה שיש 'אני', כשאני יודע שיש מישהו שהוא לא אני. זה קשור למה שאמרנו על משמעות בסדנה השניה: רק כשאני חריג מתוך הרצף, אז אני מקבל זהות משמעותית.

בשביל להסביר את זה פיתח לאקאן שלשה מושגים: ממשי, דמיוני וסמלי. ממשי זה ההוויה בשלימותה, דמיוני זה השלב בו יש חוסר, ואני מייצג את החוסר הזה באמצעות סימן כלשהו (הרגע בו התינוק אומר 'אמא' כשהיא חסרה לו), סמלי זה השלב בו אני בונה את העולם סביבי באמצעות השפה. בזיקה לעניין שלנו, אפשר להגיד שהממשי הוא המציאות, הדמיוני הוא תהליך המימזיס: הענקת המשמעות לדברים, והסמלי הוא הסיפור עצמו. זה לא הסבר מדויק ולמעשה הוא על גבול הלא-נכון, אני משתמש בו בשביל להבהיר את התהליך שבו אני יוצר לגיבור גרעין של זהות: אני שולף אותו מכלל הדמויות האחרות ומנגיד אותו אליהם על מנת להגיד 'הוא שונה'. התהליך הדיאלקטי הזה יוצר גרעין של זהות שאינו ממשי, ולמעשה אינו אלא עירבוביה של זהויות שסובבות גרעין אחד, לא מוצק. נחזור לזה בהמשך.

עוד דבר שאני רואה צורך להתעכב עליו הוא צורת הקריאה של אנשים במציאות. הצורה בה אנחנו תופסים אנשים היא ליניארית: אני יוצא מנקודת הנחה כלשהי כשאני רואה את האדם (אני חושב שתפסתי את האישיות שלו) ולאט לאט נוצר לנו איזושהו שינוי שמעגֵל את אדם, ומוסיף עליו תכונות ודברים שלא ידעתי עליו בהתחלה. זה די דומה לדברים שאנחנו עושים בתהליך הקריאה: אנחנו נתקלים בדמות, לפעמים אנחנו מקבלים עליה תקציר שמסכם אותה, ואז הולכים ונוספים עליה דברים בכל פעם שאנחנו נתקלים בה. לפעמים אלה פרטים משמעותיים ולפעמים זה רק הפעם הנוספת שנתקלתי בה. כמו במציאות: כשאנחנו נתקלים בחבר של חבר בפעם השלישית באותו שבוע, אנחנו כבר מחליפים מספרים. על כל פנים, מספיק נעים לנו לשבת זה לצד זה.

אפיון, תכונה ותשוקה

בסיפור יש, למעשה, שלש סוגות של דמויות. שתיים הופיעו כבר אצל פורסטר (הבאתי לכם את המקור): דמות עגולה ודמות שטוחה. אני מוסיף את דמות הקרטון. באופן כללי אני לא אוהב את הסיווג של הדמויות, מסיבות שהוזכרו כבר לעיל (מעצבן אותי לבחון את הדמות בפני עצמה, ולא את הסיפור), ולכן אשתדל לבחון את הסיווגים האלה מתוך הפונקציונליות שלהם בסיפור.

אני אשתמש במושגים 'אפיון', 'תכונה' ו'תשוקה'.

אפיון זה דברים שאנחנו מזהים על דמות מבחוץ. תחשבו על עצמכם הולכים ברחוב ופוגשים מישהו. אפיון זה הדברים שאתם רואים עליו: בגדים, מיקום, שם, צורת דיבור וכן הלאה. 'שוטר בלונדיני' אלה שני אפיונים: אנחנו מסווגים את האדם, 'מאפיינים' (כלומר, מגדירים את האופי שלו) אותו, באמצעות הדברים האלה.

תכונה זה צד באישיות. 'עצבני' זו תכונה. זה מה שמגדיר את האופי שלו מבפנים. כשאנחנו מסתכלים על חברים שלנו, אנחנו לא מסתכלים עליהם כמו הפעם הראשונה שבה פגשנו אותם. אנחנו מתחילים להבחין בצדדים שמגדירים להם את האישיות.

תשוקה, כבר אמרנו, זה מה שהדמות רוצה.

סוגים

ובכן, נתחיל מהדמות העגולה. מכונה גם 'דמות מורכבת'. דמות עגולה, לרוב הפרוטגוניסט – לא רק, ולא בהכרח. פורסטר מגדיר דמות עגולה כדמות שיכולה להפתיע בלי שזה יהיה מוזר. אני לא כל כך אוהב את ההגדרה הזאת (אמרתי את זה כבר בסדנה), מכיון שהפעם הראשונה שבה הדמות העגולה מתחילה להתעגל תמיד יכולה להיות מפתיעה, ואז אנחנו נכנסים לאיזושהי לולאה שקצת קשה לצאת ממנה. נהוג (משום מה) להגדיר דמות מורכבת בתור דמות שמכילה כמה אפיונים. זו טעות. דמות עגולה היא דמות שמכילה כמה תכונות סותרות, או דמות שיש לה כמה תשוקות.

תכונות סותרות מסבירות יפה למה דמות עגולה היא עגולה: היא מופיעה בהקשרים שונים בסיפור, ובכל פעם אנחנו מסתכלים עליה מכיוון אחר. תחשבו על רוצח שמתייחס יפה לאחיינים שלו: אנחנו מסתכלים עליו פתאום מכיוון אחר לגמרי. כמובן, גם בחיים אנחנו כאלה: מי שאני בסדנה הוא לא מי שאני בלימודים, ולא מי שאני כשאני הולך להעביר סמינריון, ובטח שלא אותו אחד שאני בצבא. בסדנה אמרתי שהתכונות לא צריכות להיות סותרות; דמות יכולה להשאר עגולה כל עוד היא מוצגת מכמה כיוונים. לרוב זה יוצא כיוונים סותרים, כי אחרת הדמות מוצגת אותו דבר בכל מקום.

כמו שהזכרתי מקודם, דמות יכולה להכיל כמה תשוקות: קונפליקט פנימי מכיל שני רצונות סותרים. אמרתי בסדנה שבסופו של דבר, שני הרצונות הסותרים האלה (נניח, הרצון לא לאחר לעבודה והרצון לפייס את הילדה הבוכה) מובילים לאותו מקום: הרצון שיהיה לי טוב בחיים. זו תשוקה אחת, שמתפצלת לשתיים סותרות, כך יוצא שלא משנה מה אבחר, אני אפסיד בהכרח.

שימו לב שיצירת דמות עגולה מעניקה לה משמעות, כיון שהיא שולפת אותה מתוך רצף דמויות הקרטון והדמויות השטוחות הסובבות בסיפור. ולכן, אין טעם לעגל דמות משנית. בשביל זה יש דמויות שטוחות. כמו כן, ברגע שיש לי קונפליקט פנימי, הדמות הופכת מיידית להיות עגולה ומורכבת.

אז איך כותבים דמות עגולה? בעיקר מנגידים אותה לסביבה. יוצרים לה מספר מוקדים, כשבכל פעם היא מגלה יחס אחר. נוח מאוד לעבור מרחבים (בבית הוא נחמד ובחוץ הוא כועס), אבל אפשר גם להתייחס אחרת לדמויות (לדמות אחת הוא מרגיש אבהות, ולדמות אחרת הוא מרגיש דחף לרצוח אותה). או אפילו לרצונות שלה (היא רוצה שני דברים אחרים). כך נוצר לנו מגוון של זהויות, שסובב גרעין של דמות. אי אפשר לאחוז בגרעין ולסכם את הדמות, אבל גם אין צורך.

כמובן, אפשר לתת קלוז אפ על ההתחלה, לסכם לנו את הדמות כפי שהיא נתפסת בפעם הראשונה, ואז להוסיף פרטים והתרחשויות. אני לא אוהב את השיטה הזו, אבל רבים וטובים ממני השתמשו בה. דרך נוספת היא לזרוק עלינו סטריאוטיפ ('נהג מונית  מזרחי עם קסקט', נניח) ואז לשבור אותו. זו אחלה דרך קיצור, והיא נורא נוחה: אתה לא צריך לעצב את כל הדמות מאפס, אלא לעצב דמות שכבר קיימת אצל הקורא. זה תהליך של חשיפה.

במקביל, אני יכול לקחת את הדמות ולשנות אותה. שימו לב ששינוי אינו מקביל למורכבות. דמות יכולה להיות מורכבת בלי לעבור שינוי. עם זאת, אם הדמות מתפתחת, היא הופכת – בהכרח – עגולה. כמו כן, דמות מתפתחת לא ממש עוברת בסיפורים קצרים; אין לנו מספיק טקסט. לא בשביל לבנות אותה, ולא בשביל לתת מניעים להתפתחות. אז בזהירות.

דמות יכולה לעבור שינוי במהלך הסיפור. כלומר, הסיפור יהיה על השינוי שהדמות עוברת (כבר הגדרנו שנשמתו של הסיפור זה השינוי). לא מעט סיפורים נכנסים לז'אנר סיפורי ההתבגרות: הגיבור לומד להיות הוא עצמו. ברמת התאוריה, הוא צריך ליצור לעצמו רצון עצמי, כלומר לעמוד בפני עצמו: ליצור לעצמו סובייקט. בשביל זה אנחנו עוברים תהליך בין הצורה בה הוא נתפש בעולם (הוא מייצר את הסובייקט שלו, את ה'עצמי' שלו, על פי הצורה בה אנשים אחרים תופשים אותו. זוהי הילדות), דרך תהליך שבו הוא מתנגד לצורה בה החברה תופשת אותו, כלומר יוצר לעצמו אוטונומיה (זהו מרד ההתבגרות) ועד לשלב בו הוא תופש את עצמו כשלם, בלי קשר לחברה – הוא לא תופש את עצמו דרך העיניים שלה, ולא על ידי ההתנגדות לעיניים שלה.

תהליך ההתבגרות הזה קיים גם ביחס לדמות המעוצבת על ידי הקורא. תחילה אנחנו יוצרים דמות, וכך הקורא תופש אותה: כמו שהיא מוצגת בפניו. כלומר הגיבור נתפש דרך העיניים של הסביבה. אחר כך אנחנו עושים משהו מנוגד לזה, וכך הדמות 'מתנערת' מהצורה הראשונית בה הקורא תפש אותה. בשלב השלישי נוצרת דמות אוטונומית, שמסוגלת להפתיע את הקורא במעשים שלה מבלי שזה יראה מוזר. התייחסתי לזה בקצרה בסדנה, ואני לא רואה טעם להאריך.

דמות שטוחה, אומר פורסטר, היא אותו דבר בכל מקום. לזה אני מסכים. היא כמו סמל: לא משנה איפה אני אציב אותה, היא תגיד אותו דבר. בניגוד לדמות עגולה, גם אם יש לה כמה תכונות, הן אינן סותרות. בניגוד לדמות קרטון, יש לה רצון, רק שהוא אותו דבר בכל הסיפור. בכל פעם שהיא מופיעה אנחנו אומרים 'אה, זה המפקח הרשע'. היא יכולה להיות מיוחדת, מקורית, שונה- ובלבד שתהיה אותו הדבר בכל פעם. שימו לב: דמות שטוחה יכולה להיות הפרוטגוניסט, אבל אז הקונפליקט חייב להיות חיצוני. גיבורי ספרי מתח הם אותו דבר כל פעם, זה בסדר. הם אחלה פרוטגוניסט, אפשר להזדהות איתו, אבל הוא לא מורכב. אם הקונפליקט היה פנימי, הוא היה הופך אוטומטית למורכב. אם הקונפליקט היה אישי (בין הגיבור והסובבים אותו), הסיפור היה גרוע.

הדבר קשור לפונקציונליות של הדמות השטוחה. דמות שטוחה יוצרת את הקונפליקט, לא מכילה אותו. כלומר, אם ג'יימס בונד מנסה לנצח את הנבל התורן, אלה שתי דמויות שטוחות – שאף אחת מהן לא מתלבטת מה עליה לעשות. הקונפליקט הוא בין דמות אחת לשניה, ולא בין רצון אחד למישנהו.

לדמות קרטון אין רצון כלשהו. היא מופיעה בסיפור על מנת למלא תפקיד של עציץ. כמו ניצבים בסרט: אני צריך שהגיבור יקנה את הכרטיסים ממישהו, אז אני מניח שם כרטיסן. לכרטיסן הזה אין אישיות פנימית, והוא למעשה ציור של דמות שהועמד שם במקום הדמות האמיתית. אמרתי בסדנה שכמו במטווח, צריך לירות בדמויות קרטון. חלקכם הבין מזה שאסור להשתמש בדמויות קרטון. זה לא נכון. מה שכן נכון, הוא שדמות שמתקשרת לקונפליקט, אסור לה להיות קרטון. חשוב להבין שדמויות קרטון אינן דמויות, אלא חלק שלם מהמציאות.

נניח שאני יוצר קונפליקט בין ילד לאמא שלו: הילד רוצה לצאת לבלות, האמא אוסרת עליו. אסור שהאם תהיה קרטון, ותופיע שם רק בשביל לאסור עליו לבלות. היא צריכה להיות מינימום דמות שטוחה, כלומר: חייבת להיות לה תשוקה. היא חייבת לרצות משהו שנמצא מעבר להישג ידה. בדוגמה לעיל, האמא יכולה לרצות שקט נפשי בלילה, נניח. האמא יכולה לרצות שהילד יצליח בלימודים וכך יממש משהו שהיא לא הצליחה לעשות בחייה.

כשאנחנו בוחנים פונקציונליות של דמות קרטון, קל מאוד לזהות אותה: היא מופיעה שם כי מישהו צריך להופיע שם. במילים אחרות, היא אקראית. באותה מידה, האֵם יכלה להיות דלת נעולה. שימו לב שזה מעביר את הקונפליקט למימדים אחרים (אדם שמנסה לצאת מחדר נעול הוא לא אדם שמתמודד מול אמא שלו. הקונפליקט הוא חיצוני, ולא אישי, ובקונפליקט חיצוני האנטיגוניסט צריך להיות מאוד מאוד חזק. הרבה יותר מאמא – שאוהבת את הילד שלה, בסופו של דבר).

מסתבר שטבלה עוזרת לכם, אז הנה

—

 [צירפתי להם דף מקורות: יש שם דוגמאות לאפיון ישיר של דמויות שטוחות ודמויות עגולות, וקטע של עוזי וייל שמדגים איך אפשר לדבר על משהו בלי לדבר עליו]